אור הישר (נזיקין א) כו

זהו ממש דעת ר"ג בשבועות שם דשקיל שעורים, ועפ"ז שפיר מקשה נימא תיהוי תיובתא דרבה בר נתן שהכריע כרבנן דר"ג לפטור אף מדמי שעורין כדמסקינן בסוגיין, והלא סתמא דמשנתנו הכריע כר"ג וצ"ע כעת, ועמש"כ לעיל בסמוך

בא"ד דסברא שהוא פטור כיון שהודה לו שאין חייב לו שעורין כו', ע' אבני מלואים סוף סי' צ"ו ובת' ברית יעקב סי' קי"ג

דף ל"ו ע"א תוד"ה ראוי. ודוקא היכא דיש לו תביעה על שני השוורים על הגדול ועל הקטן אם תפס משתלם, ע' תומים סי' כ"ה קיצור תקפו כהן סי' נ"ד

ע"ב לעולם כר' ישמעאל כו' הב"ע כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו כש"ש לנזקין, ע' ש"ך חו"מ סי' ע"ב סק"ט ובס' חזקה רבה חאה"ע סי' רנ"ה

תוד"ה ושל דבריהם. אבל לכו"ע נותן לה שום מאתים זוז ממעות צורי ואפילו כתובת אלמנה שהיא דרבנן לכו"ע הוי מנה צורי כו', ע' במרדכי שילהי כתובות ובשו"ע אה"ע סי' ס"ו ובמפרשים שם ובאבני מלואים ר"ס כ"ז ובמש"כ בחידושי לבכורות ד"נ ע"א ברש"י ד"ה דאינון וע"ע מה שהאריך בזה רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל סי' פ"ב

תוד"ה יד עניים. וי"ל דכמו שאין אדם מקדיש דשלב"ל ה"נ אין אדם נותן צדקה דשלב"ל כו', הנה כל דברי התוס' כלולים במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפכ"ב מה' מכירה מהלכה ט"ו עד סוף הפרק, וע"ש במפרשים ובמה שהארכתי בענין זה בחידושי לערכין ד"ו ע"ב בתוד"ה כי פליגי. וע"ע בת' הרא"ש כלל י"ב סי' ב' וכלל י"ג סי' א' ובמחנה אפרים ה' צדקה סי' ב' ובת' שאילת דוד חי"ד סי' ז'

בא"ד וא"ל רב יוסף דיד עניים אנן וזכינן בו במעמד שלשתן כו', ע' נוב"י מ"ת חח"מ סי' נ' וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשנ"ד ובריב"ש סי' תס"ה

דף ל"ז ע"א היתומים אינן צריכין פרוזבול ר"ג ובית דינו אביהן של יתומים היו, הנה מלשון זה משמע דקאי רק על יתומים קטנים דעלייהו נקראו ב"ד אביהם, וכדפירש"י בב"מ ד"ע ע"א ד"ה בדקנני, דיתומים גדולים שנתמלאו זקנם אינם קרוים יתומים ע"ש, אבל מ"מ אפילו הם גדולים טענינן להו שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא התנה שלא ישמיטנו בשביעית כמבואר בחו"מ סי' ס"ז סכ"ט, ונ"מ דבגדולים דוקא מה שירשו מאביהם טענינן להו אבל קטנים אפילו מה שהם בעצמם הלוו ובפירוש ידעינן דלא עשו פרוזבול נמי אינו משמט דשטרותיהן וכל אשר להן כמסורין לב"ד דמי כמש"כ בסמ"ע שם סק"נ נ"א ע"ש, וע"ע בתשובות הרמב"ם סי' רי"ג

והנה בתומים שם סקכ"ה כ' וז"ל לא הבנתי מה צריכים יתומים קטנים פרוזבול הלא אינם בכלל מצות ואינם חייבים בשמיטת כספים כלל וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו כו' והביא ראיה מרבית קצוצה ביתומים דלית בהו איסורא כלל דיתמי לאו בני מצוה נינהו כו' ע"ש, ולע"ד בלתי מובן כלל ההרכבה דרבית לשמיטה, דהתם רכיב איסורא אגברא ולהכי אי שקלי יתומים קטנים רבית לא חל עלייהו איסורא משום דאינן בכלל מצות, משא"כ בשביעית דאטו המצוה של הפרט עושה שמיטה, הרי אפילו אמר בהדיא שלא תשמיטנו בשביעית שביעית משמטתו משום דאפקעתא דמלכא הוא כדכתיב כי קרא שמיטה לה', הרי דרחמנא אפקריה לכל החובות הנמצאים בידי אחרים שיהא נשמט כשיבא יום ר"ה של מוצאי שביעית וממילא גם חובות היתומים בכלל, ורק משום דב"ד הם אביהם וכמסורין שטרותיהם להם דמי, ואמנם כן אם הקטן היה גובה חובו אחרי שנת השמיטה אינו עובר על לאו דלא יגוש את רעהו משום דאינו בכלל מצות, אבל עצם ההשמטה חל גם על כספו כמו על כל חוב דעלמא, וכן ראיתי במנ"ח מצוה תע"ז דאם יש לחרש ושוטה בירושה או בשכר פעולה והלוו לאחד ועבר שמיטה אע"פ שאינם בני מצות מ"מ נחלט החוב כי הוא אפקעתא דמלכא ע"ש

שם איתמר רב זביד אמר ואינו מועד תנן ר"פ אמר אינו מועד תנן כו', ע' בת' מקום שמואל סי' נ"א

שם סומכוס אומר מועד לאדם מועד לבהמה מק"ו ומה לאדם מועד לבהמה לכש"כ, ע' תורה תמימה פ' נח בפסוק ומוראכם וחתכם

רש"י ד"ה ערוד חמור הבר, ע' חולין קכ"ז ע"א ובברכות ל"ג ע"א ברש"י ד"ה ערוד ובירושלמי ברכות פ"ח ה"ה ובמד"ר וישלח סוף פרשה פ"ב

תוד"ה הרי הוא מועד לשבתות מפרש בירושלמי לפי שראה אותם במלבושים נאים אחרים כו', ע' רש"י ד"ה הרי הוא מועד לשבתות ובשטמ"ק ובת' מהרש"ם ח"ב סי' רל"ט

ע"ב אמר רבא שמע קול שופר ונגח כו' נעשה מועד לשופרות פשיטא כו', והק' הראב"ד פ"ו ה"ה מנ"מ מ"ש משור האצטדין ע"ש, ולע"ד בלתי מובן הלא תלונתו אינה על הרמב"ם רק על רבא, וגם זה ניחא דהנה במשנתנו כייל כל מיני נגיחות למינו ולשאינו מינו לאדם ולא לבהמה לקטנים ולא לגדולים, ועלה הוסיפו עוד לשאול מר' יהודא אם בתכונתו להתגרות בנגיחה מפני מראה מוזר, כמו בשבתות ומשום שרואה אותם במלבושים נאים כדהביאו התוס' בשם הירושלמי, והשיבם דגם בכה"ג