אור הישר (נזיקין א) כה

דס"ל התם דגם בפרדיסא הוי ביה תיוהא וע"ש ס"ד ע"א תוד"ה מה שעזי, הרי דאינו מחלק בין שוורים לפירות הכרם קשה כנ"ל, ולחלק בין פירות דקל דעבידי דאתו כדאמר ר"פ המפקיד, לשאר פירות כמו ענבים דפרדיסא ולאמר דמשו"ה מקרי שלופפי דהוו תמרי שבחא דממילא בב"ב דקכ"ד, ולהכי נקיט אליעזר זעירא האי מאן דקץ כופרי. והוא בדוקא בכדי שישאל אח"כ והא הוו תמרי, משום דהני ודאי עבידי דאתו משא"כ בשאר פירות דהוו בהו תיוהא, ג"כ דוחק לומר. דפשטות הדבר מורה דלאו דוקא למין פירות כאלו נחית ולאפוקי שאר פירות וצ"ע כעת

ע"ב אלא א"ר יוחנן שבח נבילה איכא בינייהו דמ"ס דניזק הוי ומ"ס פלגא, ע' משך חכמה לפ' משפטים בפסוק וכי יפתח איש בור

במשנה שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב, צ"ל דהכא מיירי בדוקא שהיה האש של בעל השור, דאי דבעל הגדיש או מעלמא, א"כ מדוע דלג על משנה זו לעיל כ"ב ע"א, כדהקשה על ר"ל ממשנה דלקמן ס"פ הכונס, דתנן גמל שהוא טעון פשתן כו', האי אש לאו ממונא דבעל הגמל הוא, וה"נ הו"מ למיפרך ממשנתנו דהכא, מדקתני סתמא משמע דאפילו באש דעלמא, והא לאו ממונא דבעל השור הוא, ובע"כ דהכא איירי שגם האש היה של בעל השור כנ"ל

שם פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה כו', ע' בתשובות הרמב"ם סי' קע"ז ובמש"כ בחידושי לכריתות ד"כ ע"א, וע"ע בירושלמי פסחים פ"ו ה"א

דף ל"ה ע"א במשנה היו שנים רודפים אחר אחד זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורים, והנה הטעם משום דכל חד וחד מדחי ליה מפני הספק כדפירש"י, ולכאורה קשה לפ"ז בשבועות מ"ז ע"ב גבי ב' לוין ומלוה אחד ושני שטרות דג"כ שטר אחד בודאי פסול, והספק הוא על כל אחד מהם כמו הכא, ובכ"ז מסיק הש"ס שם בתיקו, ואמאי לא פשיט שם ממשנתינו דהכא דמשום הספק דכל חד וחד תרווייהו מדחי ליה

וי"ל דלא דמי דהתם רק להב"ד הוא הספק, אבל לכל חד וחד מהנתבעין הוא ודאי לפי טענתו דהוא לא לוה, ומשו"ה כדמסיק בתיקו נשבעין שניהם היסת ונפטרין כדפסק הרמב"ם בפכ"ד ה"ד מה' עדות, משא"כ הכא דהספק הוא גם להבעלי דינין כמו להב"ד, ואין הב"ד יכולים להשביעם דאין נשבעין על טענת שמא, ולכן מצד ספיקא דעובדא להנתבעין כמו להתובע מצי כל חד וחד מדחי ליה ופטור

רש"י ד"ה בסלע לקה מתחכך היה בסלע ולקה, אולם בנמו"י כ' וז"ל דבסלע לקה מחמת האיך דהוה קא רדיף בתריה ואשתכח דאיהו גרים ליה למלקא בסלע ואפ"ה פטור וכ"כ הרמ"ה ז"ל עכ"ל, וראיתי במעין גנים לחו"מ סי' שפ"ו דלהכי לא פירש"י כהנ"י משום דהנ"י ס"ל דבבהמה אין דין גרמי ורש"י ס"ל כהרמב"ן דאף בבהמה חייב מדינא דגרמי כו' ע"ש. ולעד"נ דבלא"ה ניחא, דהנ"י לפ"מ דס"ל דאין דין גרמי בבהמה ודאי דהו"ל לפרש הכי, להורות דזהו גופה אשמעינן במשנתינו דגרם פטור בבהמה, ולרש"י נמי ניחא, דלפ"מ דהמזיק טען כך מדוע יטעון טענת גרם בבהמתו להכניס א"ע במחלוקת הראשונים, ואולי יפסקו לו לחיוב. הלא טוב לו לטעון דמתחכך היה בסלע ולקה, ובזה אין שום טענה עליו אפילו משום לתא דגרם בבהמתו

ע"ב גופא אמר רבה בר נתן טענו חטין והודה לו בשעורין פטור מאי קמ"ל תנינא טענו חטין והודה לו בשעורין פטור אי מהתם הוה אמינא פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין קמ"ל דפטור לגמרי, ולכאורה איכא למידק טובא בקושיתם ובתירוצם, דמאי מקשו מאי קמ"ל תנינא, הרי במשנה דר"פ שבועת הדיינין פלוגתא דת"ק ור"ג היא, ולפ"ז טובא קמ"ל דהלכה כת"ק נגד ר"ג, כן מאי אהדרו בתירוצם דבלשון המשנה איכא למטעי לחיוב הדמי שעורין אבל בדרבה בר נתן חזינן דפטור לגמרי, הרי בלשון המשנה הוא אות באות כמו בלשון דרבה ב"נ, ומדוע היה להם מקום לטעות בלשון המשנה ואיך מצאו הפשיטות מאותו לשון עצמו בדברי רבה ב"נ

וי"ל דבקושיתם מאי קמ"ל תנינא היתה כוונתם, הלא תנינא ממש באותו לשון דרבה ב"נ, והיכא אשכחן דאמורא יאמר כאמור במשנה כאילו אמרה מדנפשיה, ומכש"כ במקום דאיכא פלוגתא דתנאי, ואם בדעתו היה להכריע הי"ל לאמר הלכה כת"ק, אולם התרצן השיב לו דמזה גופה נצמח הפשיטות, דאם רק מלשון המשנה היה מקום להסתפק ולאמר דפטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין, והוא ככל הספיקות הנופלים בדברי התנאים שאינם מפרשים דבריהם עד שיבאו האמוראים ויבררו כוונתם, אמנם אחרי שבא אמורא וחזר על דברי התנא ממש ככתבו וכלשונו ולא הוסיף שום ביאור על דבריו כדרך האמוראים, מזה גופה מוכח שני דברים, ראשונה דכוונתו להורות דהאי תנא דוקא קאמר הכי ולפטור לגמרי, וממילא מובן ג"כ דבעצם הפלוגתא הכריע כוותיה נגד ר"ג, ועמש"כ בחידושי לקמן בסמוך

תוד"ה ממאי. וא"ת והיכי אמרינן דמתניתין ברי וברי כו', ע' במעין גנים לחו"מ סי' תס"א ובנחלת יעקב לב"ק

תוד"ה לימא תיהוי תיובתא דרבה בר נתן וא"ת ואמאי לא מוקי לה כר"ג דאמר בשבועות ל"ח ע"ב טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב, וקשה מאי מקשו התוס' דילמא למא ס"ל לסוגיא דהכא דהא דר"ג מחייב הוא לשלם שעורין, והא דקאמר בגמרא הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק, היינו לפי טענתו דקטן או תם הזיק, וא"כ