אור הישר (נזיקין א) כד

תוד"ה מיתיבי בסה"ד ולא אתיא ההיא סוגיא כמאן דמתני דר' יוסי בר"ח ארישא, ע' חוט המשולש בחלק התשובות של הגאון מהר"ח זצ"ל סי' י"ג

דף ל"ג ע"א תוד"ה שני שוורים תמים שחבלו זב"ז כו', תימה דכולה מתניתין שאין צריכה היא כו', והנה לפי' הרא"ש שהתחילו בבת אחת, וכן לפ"מ שהסביר שם בהבנת רש"י צריכה וצריכה ע"ש, והתוס' ודאי הבינו פשטא דמשנתנו שלא התחילו בב"א, דהא כתבו לעיל י"ד ע"ב וז"ל ואפילו אם נפרש שכן אירע שפרה הזיקה טלית בחצר ברשות הניזק וטלית שהזיקה פרה ברה"ר אכתי מתני' היא לקמן בפ' המניח ב' שוורים תמים שחבלו זב"ז משלמים במותר ח"נ כו' ע"ש, הרי בהדיא דהזיק השוורים זב"ז דמשנתנו דמיא להו כמו שהזיקה הפרה את הטלית בחצר הניזק והטלית את הפרה ברה"ר, הרי דבע"כ היה ההיזק ביניהם בקדימה ואיחור

והנה לפי ההנחה דדעת התוס' היא שלא התחילו בב"א, ובודאי גם הא דמסיק במשנתנו וכן שני אנשים שחבלו זב"ז כו' איירי נמי כה"ג, א"כ תקשה מהא דאמרינן בירושלמי לעיל פ"א ה"א אדם שחבל בחבירו תחילה אע"פ שחזר ונעשה נזק חייב, וע"ש דקאי אמתניתין דפרקא קמא ויליף לה מקרא, והשתא לפ"ד התוס' דמתניתין איירי בקדימה ואיחור ואפ"ה שני אנשים שחבלו זב"ז משלמין במותר, הרי הוא נגד הירושלמי דקאי על משנה ראשונה דמכילתין ויליף מקרא דכל החיוב הוא על המתחיל והשני פטור מכלום. ואף דהתוס' לטעמייהו לעיל כ"ז ע"ב ד"ה אמאי ודל"ב ע"א ד"ה והא הכא דבאדם לא שייך כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, אבל עכ"פ מהירושלמי שם מוכח בהדיא דשייך ושייך, וגם הרא"ש שכ' בסוגיין דאפילו באדם אמרינן דיש רשות לשני לחבול בראשון המתחיל בו לא הביא לדברי הירושלמי דלעיל שם, אמנם מלשון התוספתא והירושלמי דפרקין אהא דמשנתינו, וכן ברי"ף ונמו"י וברמב"ם ספ"ט מנ"מ, משמע שהיו בין השוורים ראשון ואחרון, והוא מתאים יותר עם פי' התוס' וצ"ע כעת

תוד"ה איכא. דלר"ע קיימא ליה ברשותיה משעת הנזק קודם העמדה בדין כו', ע' מנחת חינוך מצוה נ"א ובאבני מלואים סי' צ"ג ס"ק כ"ג

ע"ב מכרו מכור לרדיא. ע' בת' הגרע"א סוף סי' קצ"ו

שם מהו דתימא התם הוא דא"ל מאי חסרתיך זיקא בעלמא הוא דשקלי אבל בעלמא ליחייב קמ"ל, וקשה הלא בחייה היו דמיה מרובין מלאחר שחיטה, שעמדה לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה, וזהו הטעם מה דמותר לשחוט בסכין של ע"ז משום דמקלקל הוא כדאמרינן בחולין ד"ח ע"א ועמש"כ בחידושי שם. ובשלמא היכא דבעלים גופייהו שחטוה, אפ"ל דבחרו את השחיטה נגד יתר ההנאות, וכדאמרינן שם י"ד ע"א וכה"ג בביצה ד"ד, עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת ע"ש, משא"כ הכא דהשחיטה היתה בבהמת אחרים הלא לא שייך גביה ברירת ההנאה, וזהו כוונת רב שזבי בהא דקאמר לא נצרכה אלא לפחת שחיטה, היינו בזה שנחסר לו מותר שתי ההנאות, ולפ"ז דמיא למזיק שיעבודו של חבירו, דה"נ הזיק שיעבודו של חבירו ביתר שתי ההנאות בהא דשקיל מיניה זיקא, ומאי האי דקא דחי ליה לא חסרתיך ולא מידי וצ"ע כעת

תוד"ה משום. וקשה מכאן לר"ת שמפרש דבכל קדושת מטלטלין מפקעת מידי שיעבוד ואפילו קדושת דמים כו', ע' ביאור הגר"א ליו"ד סי' רכ"א סקכ"ח ובמש"כ הגאון נצי"ב ז"ל בביאור הרחב דבר בפ' בחקותי כ"ז ט"ו

דף ל"ד ע"א במשנה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום אמר ר"מ על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו כו', והנה לעיל ד"י ע"א בתוד"ה שהשור, הקשו ל"ל שור ולא אדם תיפ"ל מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא אדם דאינו שלו דמת אסור בהנאה כו' וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי מיניה אדם ע"ש, ולפ"ז איך יליף בתוספתא פ"ו דאדם שנפל לבור פטור בעל הבור מן הכופר משום דכתיב וגם את המת יחצון יצא אדם שאין הימנו הנאה במותו ע"ש, הרי במשנתינו ובכולא סוגיין מבואר. דהאי קרא איירי רק בשור שנגח את השור, ואיך ילפינן מיניה אדם שנפל לבור וצ"ע כעת, ועמש"כ בחידושי לעיל ד"י ע"א ולקמן נ"ג ע"ב, וע"ע בדורש לציון דרוש ו' דף כ"א ע"ב

תוד"ה שאלמלא. דמילתא דפשיטא היא דאטו אם נגח שור קטן הייתי סבור שישלם דמי שור גדול לפי שהיה ראוי להיות גדול ומשביח ע"כ, והנה חזינן מפשיטות התוס' דבשור אין אנו מתחשבין עם סכום ההיזק לפ"מ שעתיד להשביח רק באשר הוא שם בשעת ההיזק, אמנם גבי היזק צומח לקמן נ"ט ע"ב האי מאן דקץ כופרי מאי משלם פריך והא הוי תמרי, עד דמשום זה מסיק בששים, הרי דעכ"פ מתחשבין גם עם השבח העתיד להיות, ומי לא עסקינן דגם התם יעלו ההוצאות על שבחא דממילא כמו בשבח השור, דמשעה שהוא עגל קטן עד שהוא ראוי למלאכה הוא נמי אוכל ואינו עושה, הרי שאצלו הוא ג"כ רק הוצאה ולא שבח כמו גבי פירות, ובשלמא לרב בב"מ ע"ג ע"א דס"ל דפרדיסא ודאי לקמיה שויא טפי ובתורי נפיש פסידייהו, לפ"ז י"ל דשוורים עלולים להיזק יותר מפירות העומדים להגמר, ולכן מתחשבים עם היזק השור כפי מה שהוא משא"כ פירות הכרם חשבינן כודאי אתו, אמנם לשמואל