אור הישר (נזיקין א) כג

המוקדמין כו', ע' בסמ"ע סי' נ"ב סק"ד ובביאור הגר"א שם סק"ה ובת' הריב"ש סי' שפ"ב

תוד"ה וחכמים. וקשה לר"י למה השטר כשר כיון שהעדים עוברים על לא תשימון כו' וכן הקשו בב"מ ע"ב ע"א וע' במל"מ פ"ד ה"ו מה' מלוה

דף ל"א ע"א במשנה שני קדרין שהיו מהלכין זא"ז כו', וכן בברייתא הקדרין והזגגין, ודייקו הראשונים מ"ש דנקט אלו וע"ש מה שתירצו, ונלע"ד להסביר בדבריהם בקצרה, דבין לחיובא דכלים כן לפטור איצטריך למיתני הני, דמשום דע"י נפילה עלולים אלו יותר להשבר לכן נופל בהן יותר דין חיוב. משא"כ בשאר משאות שאינם נשברים, וכמ"כ לדין פטור עפמש"כ התוס' לעיל כ"ט ע"א דסתם חרסים מפקר להו ומפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור, אבל אין כן בשאר משאות דגם אחרי נפילתן והזיקן נשאר עליהן ג"כ ערך ממון, ולא שייך בהו לאמר דאפקרינהו וממילא אין מקום למפטר בגללן, ועפמש"כ מדוייק לשון הרמב"ם בפי"ג ה"י מנ"מ, שהוסיף על קדרים וזגגים תיבות וכיוצא בהן, דאתא לאפוקי בזה שאר משאות שאינן ממין זה כנ"ל, וע' ברא"ש ובשלטי גבורים

ע"ב ראשון ודאי פושע הוא כו', בנוגע לביאור הסוגיא עם תרתי לישני דרבא ובמחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפי"ג ה"י מנ"מ, ע"ש במ"מ ולח"מ וביותר בתמים דעים להראב"ד סי' קס"ד כפי מה שמצא הגרסא בספר ישן

דף ל"ב ע"א המזיק את אשתו בתה"מ מהו כיון דברשות קעביד פטור א"ד איבעי ליה לעיוני כו', ע' בת' באר יצחק חה"מ סי' ד'

שם איסי בן יהודא אומר רץ חייב מפני שהוא משונה כו' ומודה איסי בע"ש ביה"ש שהוא פטור כו', ע' בת' הרא"ש כלל ק"א סי' ה' ובת' עונג יו"ט סי' ט' ובמש"כ בחידושי לסוכה מ"ה ע"א בתוד"ה מיד תינוקות

תוד"ה תרווייהו. דכיון שהוא ידע שבא אחריו בעל קורה כו', ע' העמק שאלה ל לשאילתות פ' אמור סי' קי"א אות א'

תוד"ה איהו קעביד מעשה. ומיהו לענין חטאות ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה, ע' יבמות פ"ד ע"ב ושם ד"ה ע"א רש"י ד"ה שאין ובנדרים ד"צ ע"ב תוד"ה חזרו ובחגיגה י"ד ע"ב תוד"ה בתולה, ודברי התוס' דהכא הן ממש דברי רש"י בכריתות ד"ג ע"א ד"ה דא"ר אבהו ע"ש

אמנם עפ"ד שניהם תתפרש לן הא דתנן התם ט"ז ע"א. דר"א הביא ראיה לדין שבת מנדה, ור"ע השיב לו אם אמרת בנדה שהוא מוזהר על הנדה והיא מוזהרת עליו תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת כו' ע"ש, ולכאורה מי דמי הלא חיובא דשבת הוא על הפעולה אפילו בזולת הנאה אם רק היתה מלאכת מחשבת, משא"כ חיוב נדה היא על ההנאה דאית להו לתרווייהו כדאמר הכא, ולפ"ז נימא ר"ע לנפשיה כדאמר שם ט"ו ע"ב מה ראיה לשוחט מאוכל מה לאוכל שכן נהנה, וה"נ מה ראיה מנדה לשבת מה לנדה שכן נהנית ומשו"ה חייבין על כל הנאה והנאה משא"כ בשבת שהחיוב בא על הפעולה בלא שום הנאה, ובשבת ג"כ אי אפשר חיוב בשותפות, דהא דרשינן בעשותה שנים ועשו אותה פטורין, והיכא אשכחן דגם באופן כזה יתחייב על כל אחת ואחת, אולם לפמש"כ רש"י ותוס' דרחמנא אחשביה לההיא הנאה מעשה, לפ"ז שפיר עולה דמיונם מחיוב נדה לשבת, וע"ע בנוב"י מ"ת חי"ד סי' פ"ה

תוד"ה והא. דבאדם לא שייך כל המשנה כו' ע"כ, וכ"כ התוס' נמי לעיל כ"ז ע"ב ע"ש, אמנם כ"ז הוא לענין נזקין אבל לגבי חבלה אמרינן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, כדאמריין שם מאה פנדי בפנדא למחייה וכן שם כ"ח ע"א וקצותה כו' דוקא בשיכולה להציל כדהביא הרא"ש בפרקין סי' י"ג, וכ"ה בירושלמי דמכילתין פ"א ה"א אדם שחבל בחבירו תחילה אע"פ שחזר ונעשה נזק חייב, וע"ש בציון ירושלים ובס' אבן האזל פ"ג ה"ג מנזקי ממון

ע"ב הוסיף לו רצועה אחת ומת ה"ז גולה על ידו כו' דטעה דיינא גופיה, והנה הקצוה"ח ס"ס שמ"ח הביא ראיה מהא דבסוגיין שבשוגג ישלד"ע דאל"כ אמאי גולה הרי אינו אלא שליח ב"ד ואצלו היה בשוגג ע"ש, ולע"ד אפ"ל דלאו מטעם שליחות הוא. רק דבגלות הוי עיקר חיובו על השוגג יבא שגגתו מכל מקום שהוא אם רק חבירו נהרג על ידו בשוגג חייב גלות כן הוא גזה"כ, ועוד דאע"פ שבשמו נקרא שליח ב"ד, מ"מ בנוגע להכאת המלקות אל המוכה אינו נקרא כשליח מן הב"ד, אלא כממלא תפקידו בפעולתו כמו שלשה הדיינים העומדים אצלו, הקורא והמונה והאומר הכהו דע"י ארבעתם ביחד נשלם דין התורה לפעולות, ועל כולם ביחד כתיב שופטים ושוטרים תתן לך, וע"ש בפירש"י עה"ת ובסנהדרין דט"ז, ועפ"ז אינו דומה שליח ב"ד זה לכל שליח דעלמא דשייך ביה אי בעי עביד ואי בעי לא עביד או דברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש, דהכא כששומע לדברי התלמיד הוא הדיין, הן הן דברי הרב דגזירת התורה, שוב יצא לאור ס' פרי יצחק ח"ב וראיתי שם בסי' ס"ו שהביא בשם רבו הגאון הצדיק ר"י סלנטר ז"ל שתמה כעין זה על הקצוה"ח, והוא ז"ל כ' ששליח ב"ד זה פעל רק פעולה שכל ישראל היו חייבים לעשות ע"ש, ומשה"ק הנה"מ שם אמאי לא מיחייבי הב"ד גופייהו גלות שהם המשלחים להכות ע"ש, כ' בזה המהר"ץ חיות בסוגיין דלא שייך גלות בשביל דבור, וע"כ שהוא רק על המכה בפועל ובמעשה ע"ש.