אור הישר (נזיקין א) כב

עליה דידיה רמי לסלקו כו', וכ"כ התוס' לקמן מ"ח ע"א בד"ה אע"ג וע' משך חכמה לפ' משפטים בפסוק ונפל שמה

ע"ב רש"י ד"ה משש שעות ולמעלה אין חמץ ברשותו דאע"ג דאיתיה אסור בהנאה ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ע"כ, ונרשם עה"ג ס"א דכל היכא, ולע"ד לא ידענא אמאי לא נהירא להו גרסת דאע"ג כמש"כ ברש"י, הלא כוונת רש"י פשוטה מאד, דאם באמת היתה החמץ אינו ברשותו, אז לא היה עושה הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י וב"י אפילו אם החמץ היה בעין, דהא כתיב שאור לא ימצא בבתיכם ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך, הרי דאינו עובר על ב"י וב"י אלא על החמץ שהוא בביתו ובגבולו, וע"ש במכילתא ובפסחים ד"ה ע"ב, וכיון דעל אלו לא יאמר ר' ישמעאל דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, משו"ה שפיר נסיב רש"י כוונתו על איסור הנאה שיש בחמץ זה, וכתב אין חמץ ברשותו, דאע"ג דאיתיה, פי' ברשותו, אבל הרי אסור בהנאה ומדוע יעבור בב"י וב"י, ובע"כ דאין זה אלא משום דהכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו, וע' צל"ח לפסחים ד"ו ע"ב וע"ע במעשה הגאונים סי ל"א

תוד"ה אלא. א"ג כשמגביה בידו דכיון שהוא בידו קני בפחות מג', ע' בת' באר יצחק חי"ד ס"ס ט"ו

דף ל' ע"א במשנה, השופך מים ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו, וז"ל הנמו"י הא פסיקנא לעיל כר' יוחנן דאמר מפקיר נזקיו שלא באונס חייב וא"כ מתניתין דהכא שהוא שופך ומצניע שלא באונס ותני חייב אתי שפיר אליבא דהלכתא אפילו אפקרינהו ע"ש, ולכאורה לפי הנחה זו תקשה ממשנתנו על ר"א דפליג לעיל על ר"י וס"ל מפקיר נזקיו שלא באונס פטור, די"ל דר"א אוקי למשנתינו כרב דנטנפו כליו במים, וא"כ בע"כ איירי דלא אפקריה דהא בור לא חייב בו כלים, ור"י אוקי כשמואל לעיל כ"ח ע"ב דחיוב דמתניתין הוא על נזקי עצמו, אבל על נזקי כליו פטור

תוד"ה בדתמו. ואי הוה גריס איפכא הוה ניחא מי סברת דתמו מיא ונכנסו בעפר ונעשה טיט לא דלא תמו מיא שהמים צלולין עדיין דמסתמא לא אפקרינהו, הנה התוס' בזה קצת לטעמייהו לעיל כ"ט ע"א בד"ה הוחלק, דסתם חרסים מפקיר להו ומים לא מפקר להו כולי האי ע"ש, ואע"ג דלשון השופך מים כדתנן במשנתנו נופל יותר על מים הנשפכים לאיבוד, אמנם זהו רק אם הם בדוגמא דקרא ש"ב י"ד כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו כדהביא הנמו"י לעיל בסמוך, משא"כ הכא בדלא תמו מיא ועומדים עדיין צלולין, ומכש"כ אם צריך להן לגבל בהן את הטיט וכדומה, משכ"ל שפיר שלא הפקירן, וכגרסת התוס' גרסי נמי הרשב"א והראב"ד בפי"ג הי"ב מנ"מ

ע"ב תבנו וקשו תנן דמשרקי, וכ' הרא"ש ז"ל ואע"ג דהני אמוראי בתראי מהדרי לאוקמי מתניתין כר' יהודא לית הלכתא כוותיה דהא אוקימנא בסוף ב"מ דקי"ח בשיטה דאמר אביי רשב"ג ור' יהודא ור"ש כולהו ס"ל כ"מ שנתנו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם וכל כה"ג לית הלכתא כחד מינייהו, וכן כפל הרא"ש דבריו שילהי ב"מ ע"ש, והנה הא דלית הלכתא כשיטה מקובל ומאומת אצל כל הראשונים ז"ל, ומקורו בב"מ ס"ט ע"א וע"ש תוד"ה אלא שיטה וברי"ף ובעה"מ ומלחמות פ"ק דסוכה ובתשובת הנשיא ר' יצחק ב"ר ברוך ז"ל המובא בתמים דעים להראב"ד סי' רכ"ד, ובמק"א הבאתי מכמה וכמה ראשונים דהחליטו כן, וכה"ד הרמב"ם כמש"כ הכ"מ רפי"ד מפסוה"מ ובפכ"ו הט"ז מה' שבת ע"ש

אבל לולא דברי הרא"ש ז"ל היה נלע"ד דדוקא בשילהי ב"מ דסתמא דהש"ס מסיק אלא מחוורתא מתניתין דלא כר"י, התם שפיר מצאו מסדרי הש"ס להסמיך דברי אביי דקם ליה דעת ר' יהודה בשיטה ע"ש, משא"כ בסוגיין דכל הני אמוראי מהדרי לאוקמי משנתנו כר' יהודא, הרי דלדידהו אין הכרח כלל לאוקים דעת ר' יהודא בשיטה, והא דהרמב"ם פסק בפי"ג הט"ו מנ"מ דאם הזיק חייב לשלם, אין זה משום דס"ל דברי ר"י בשיטה, אלא משום אוקימתא דבסוגיין אפילו תימא ר"י מודה ר"י שאם הזיק משלם מה שהזיק

וכעין מה שכתבתי מבואר בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תל"א וכפל דבריו בסי' תרפ"ח שהשיב להשואל שתמה ע"ד הרמב"ם רפ"ג מה' דעות דפסק כשמואל בתענית י"א ע"א דכל היושב בתענית נקרא חוטא ומשום דסבר כר"א הקפר כו' הלא דר"א הקפר אוקימנא בנדרים ד"י ע"א בשיטה דלית הלכתא הכי וע"ש בלח"מ, וע"ז השיב לו הרשב"א ז"ל יותר ממה שאתה תמה ע"ד הרמב"ם אני תמה עליך דשויתיה לשמואל טועה ושמואל לא ידע להנך דאמרי נזיר חוטא הוא ואפילו היתה שיטה כמו שאתה סבור הא איכא שמואל דאמר דאמורא הוא ומסיק הכי הוא ע"ש, הרי בהדיא דעתו דשיטה נחשבת רק היכא דכו"ע ס"ל הכי. משא"כ אם אפשר להעמיד דבריו באופן שלא תהיה שיטה אז הלכתא כוותיה לפי הני אמוראי דאוקמי כוותיה, וע' בת' הגרע"א סי' קמ"ג קמ"ד

שם דמשעת כתיבה דעבד ליה שומא. הנה הוא ע"פ המסקנא בב"מ ס"ב ע"א דשומא מילתא היא, והאי שומא הוא פיסוק התנאי כדפירש"י שם בד"ה לא לעולם אימא לך ושם ע"ה ע"ב בד"ה מלוה עובר

תוד"ה שטר. ואין להקשות דבפ' איזהו נשך מדמה הך דהכא דשטר שי"ב רבית לשטרי חוב