אור הישר (נזיקין א) כ

ד"מ בק"ו מד"נ דאזלינן בת"ר כדאמרינן בסנהדרין ד"נ ע"ב ושם ס"ט ע"א ע"ש, הלא י"ל דסוגיות דהתם ס"ל כרב ואליבא דסומכוס דדררא דממונא לא נפיק מכל ספיקא דאורייתא דילפינן מקראי בחולין י"א דאזלינן בת"ר, וסוגיא דהכא כן בכה"מ דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, ס"ל כחכמים דסומכוס דה"מ באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בת"ר, והיינו דאמרו זה כלל גדול בדין הממע"ה וכדאמרינן בר"פ הפרה, ועמש"כ בחידושי שם ולקמן בסמוך בתוד"ה קמ"ל

רש"י ד"ה במקום דאיכא פסידא. אי אזיל לב"ד דאדאזיל לבי דינא ואתי כו', ע' העמק שאלה לשאילתות פ' בראשית סי' ב' אות א' ושם פ' וישב סי' כ"ז אות ו'

תוד"ה קמ"ל. תימא מה טעם אין הולכין בממון אחר הרוב ניתי בק"ו מדיני נפשות כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין ד"ג ע"ב כו' ע"כ, הנה לולא דברי התוס' היה נלע"ד. דפסקי הדיינים עם עצם דין הממון שהבעלי דינים מתדיינים עליהם שני דברים נפרדים נינהו, כמו דלא שייך דין לוקח שוחד או לא תהדר פני דל בריבו עם עצם הד"ת לקרוא לאו כזה דיני ממונות אף שהד"ת הוא עסק ממון, רק לאו זה הוא מסוג איסור לוקח שוחד וכהנה, כמ"כ פסק הדיינים בכלליות המשפט איך לשפטו, בלתי שייך להממון של עסק הד"ת דכד וחבית או דשור נגחן, ובחולין י"א ע"א דאמר מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בת"ר, מתמה הש"ס ופריך מנלן דכתיב אחרי רבים להטות כו', ובכל הסוגיא לא אשכחן התם בנוגע לממון רק לאיסור והיתר. ואבוהון דכולהו אחרי רבים להטות דבדיינים כתיב, ולפ"ז בסנהדרין פריך שפיר הלא כמו דתנן ריש סנהדרין דיני נפשות בעשרים ושלשה תנן התם דיני ממונות בשלשה, ולפ"מ דתרווייהו בדיינים שפיר עביד ק"ו ומה ד"נ דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא ד"מ לכש"כ ע"ש, משא"כ בכד וחבית ובמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הנוגע לבעלי דינים בעצם הד"ת ולא בדיינים והאחד הוא מוחזק, הלא על זה אמרו חכמים ר"פ הפרה זה כלל גדול בדין הממע"ה כדהביא רש"י הכא, ועל דבריהם אלו ביאר שמואל התם על אתר כי אזלינן בת"ר באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בת"ר, ודיני הדיינים דאזלינן בהו בת"ר הם בסוג איסור כדגדרו חז"ל בחולין י"א שם, כמ"כ בסנהדרין ס"ט דרוב נשים לתשעה ילדן ורובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא, כל אלו הם בגדרי איסור ובהן ודאי דאזלינן בת"ר. משא"כ בדררא דממונא שהאחד הוא מוחזק בזה אמרינן הממע"ה, וממילא דבטל בהו דין רובא כנלע"ד

בסה"ד אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא, ע' בס' חזקה רבה חי"ד ח"ב ס"ס ט"ו ושם סי' ע"ז

תוד"ה אמאי. ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור דגבי אדם לא אמר הכי, עמש"כ הרא"ש לקמן בפרקין סי' י"ג ובמש"כ בחידושי לקמן ל"ב ע"א

תוד"ה אלא שבור את שיניו דליכא פסידא איירי מדאסר ליכנס שלא ברשות ע"כ, כוונת התוס' הוא דלא תקשה דילמא איירי בן בג בג היכא דאיכא פסידא, ומשו"ה אמר שבור את שיניו, ובזה בלא"ה כו"ע ס"ל דעביד אינש דינא לנפשיה, ולפ"ז מנא ידע רב כהנא להוכיח מהך ברייתא אפלוגתתם בדליכא פסידא, ולהכי נשמרו התוס' וכ' דבדליכא פסידא איירי

אכן לפ"ז תיבות שלא ברשות הן יסוד הברייתא, דאל"ה אין מקום לקושיא דרב כהנא כנ"ל, ובאמת במקור הברייתא בספרא קדושים פרשה ב' ובתוספתא דמכילתין פ"י, ליתנייהו תיבות שלא ברשות, וא"כ מנ"ל לרב כהנא להוסיף בדברי בן בג בג תיבות אלו, בכדי להקשות אמאן דס"ל לא עביד אינש דינא לנפשיה היכא דליכא פסידא

ועוד אפילו אם היתה בגרסתו תיבות אלו בברייתא, בע"כ אין הכוונה מפני גרעון כחו או יפוי כחו של הנכנס אפילו במקום דליכא פסידא, אלא דבן בג בג דקדק בקרא דפ' קדושים גבי גניבת ממון דכתיב בלשון לא תגנבו, הלא רק אחד גנב והשני נגנב, ומדוע כתיב בלשון רבים, ומשו"ה דריש שם בברייתא לא תגנוב את שלך מאחר הגנב שלא תראה גונב ע"ש, ולפ"ז אתא קרא להורות לדידיה שגם הנגנב לא יהא גונב את שלו מרשות הגנב, ועל זה מורים תיבות שלא ברשות, ר"ל בדרך גניבה אלא תכנוס בריש גלי, וזהו עצם הכוונה לדעת בן בג בג בקרא דלא תגנובו, וממילא מובן סיפא דברייתא דאם הגנב לא ירצה להשיב לו אז יקח בזרוע, וזהו שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל, וכן מבואר בתוספתא שם ובירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ג ושם פי"א ה"ב ובשאילתות פ' נח סי' ד', ולפי כל הנ"ל הרי לא נחית כלל בן בג בג להא דעביד אינש דינא לנפשיה ולחלק בין איכא פסידא לדליכא פסידא, רק לדין איסור גניבה אפי' בשלו, ואי משום דממילא מוכח דעביד דינא לנפשיה גם בדליכא פסידא, אבל אפשר לומר דזהו דוקא בדבר הגנוב או גזול ממנו כדאיירי קרא, אכן מנלן על דבר הבא לידו בהיתר, כגון ששאל ממנו חפץ על זמן ולאחר הזמן לא ירצה להשיב לו, דאף בכה"ג קאמר שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל במקום דליכא פסידא וצ"ע כעת

דף כ"ח ע"א ר' ינאי אמר מאי שבור את שיניו בדין אי הכי ואמור לו ואומרים לו מבע"ל שלי אני נוטל שלו הוא נוטל מבע"ל קשיא, והנה במו"ק י"ז ע"א א"ר יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה, והבינו הרא"ש