אור הישר (נזיקין א) יט

תוד"ה ואמר רבה זרק כלי מראש הגג. רבה גרסינן דרבא מספקא ליה לעיל אי בתר מעיקרא אזלינן אי לא כו' ע"כ, והנה בסנהדרין ע"ז ע"ב אמר רבא זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה חייב ותנא תונא כו' במזיד נהרגין איצטריכא ליה מהו דתימא התראת ספק היא מי יימר דהדרא קמ"ל ע"ש, ולכאורה הלא הצרור לא הלכה במישור כלפי הנהרג אלא שחזרה לאחוריה והרגה, א"כ אמאי לא תהיה נחשבת באמת להתראת ספק מטעם מי יימר דהדרה, ובע"כ דאין אנו מתחשבין עם הספק לשעתו אל המותרה והמתרה, רק כיון דמצד הטבע היתה מוכרחת מעיקרא לחזור לאחוריה ולהרוג כאשר הורה הנסיון המאוחר לכן דיינינן ליה בתר מעיקרא, ולפ"ז קשה הרי ס"ל לרבא שם איהו גופיה דאף בדיני נפשות אזלינן בתר מעיקרא ואע"ג שחזרה לאחוריה, ומכש"כ בכח פשוט וישר של זריקת הכלי מן הגג לארץ ובנוגע רק להיזק ממון אמאי מספקא ליה לרבא אי בתר מעיקרא אזלינן

וי"ל דבאמת בכל התראה להורג נפש נמצא עכ"פ ספק קצת בשעת ההתראה אולי לא תפעול פעולת הכאתו אל המוכה עד כדי להמית, אולם דין כזה גזרה תורה דאם אך נהרג פועלת אז ההתראה הקדומה, ולפ"ז בסנהדרין שם דדיינינן רק על ההתראה, דהא על שוגג גולין פריך הש"ס פשיטא, וכל החדוש הוא על במזיד נהרגין ומטעם ההתראה כנ"ל, בזה שפיר אשמעינן דאפילו אם חזרה לאחוריה והרגה פועלת ג"כ ההתראה הקדומה, כיון דע"י אדם זה וכח זה של זריקתו נהרג, משא"כ בסוגיין דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דעצם ההיזק נוגע לתרי גברי, דאי אזלינן בתר מעיקרא חייב הזורק ואי בתר תבר מנא חייב השובר במקל, וכן לעיל י"ז ע"ב בדרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר, דנוגע לשני דינים נפרדים, דאי בתר מעיקרא גופיה הוא ומשלם נ"ש, ואי אזלינן בתר תבר מנא צרורות נינהו ומשלם ח"נ, בשני אלו שפיר יש מקום להסתפק מי הוא החייב לשלם, או באיזה אופן צריך לשלם נ"ש או ח"נ כנלע"ד

תוד"ה קדם וסלקו פי' רב אלפס דרבה לטעמיה דל"ל דינא דגרמי כו' ולר"י נראה דהא גרמא בנזקין הוא כו', וע' ברמב"ם פ"ז מה' חובל ובמפרשים שם ובת' הרמ"א סי' י"ז ובת' ברית יעקב סי' ק"ד

דף כ"ז ע"א פתח בכד וסיים בחבית ותנן נמי כו' אר"פ היינו כד היינו חבית למאי נ"מ למו"מ כו', הנה משמע דבלשונם אז הוו דקרו ליה כדא ודקרו ליה חביתא, דאל"ה אין סברא לאמר דמסדר המשנה בדה לשון מלבו לכנות כד בלשון חבית וחבית בלשון כד, וע"פ הנחה זו מובן נמי, הא דבשילהי דמאי פתח נמי בלשון כד וסיים בחבית, וכן בסוכה מ"ח ע"ב קרי לה במשנה חבית, ולאותו כלי גופיה קרי במשנה מעילה י"ג ע"ב כד, ואע"ג דשם אין נ"מ למו"מ, ולא פריך מידי על שינוי הלשון, ובע"כ דבלשונם איכא דקרי ליה הכי ואיכא דקרי ליה הכי, אולם הכא חשיב המקשן כל הני מתניתין דבכל חדא גופה פתח בכד וסיים בחבית, ועל זה פריך מדוע נשתמש התנא בכל אחת שבמשניות הללו בתרי לישני, ועלה אר"פ דבאמת היינו הך, ובמכילתין דוקא ששינה בלשונו, היתה בכוונה מיוחדת להורות נ"מ למקח וממכר, וע' בפי' רבינו חננאל

רש"י ד"ה חייב דהא דלא סלקה סבר אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי, ע' בת' מהר"ח או"ז סי' רנ"ה

תוד"ה קרע. דילמא שאני הכא שהי"ל להסיר הגחלת מעל בגדו כו', ע' מרדכי פ' החובל סי' צ"ט

תוד"ה הניח. ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק כו', ע' בת' ברית יעקב סי' ק"ד

תוד"ה ואיכא. קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט כו', ע' מהרי"ק שרש קמ"ט ובתקפו כהן ובתומים ונה"מ סי' כ"ה דיני תפיסה ובברכי יוסף שם ובת' שבות יעקב ח"א סי' ק"ט וסי' קס"ז ובח"ס חי"ד סי' רמ"א

ע"ב קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, ע' בקונטרס הספיקות להקצוה"ח ובש"ש שמעתא ד' פ"ו ובהפלאה לכתובות סוף פ"ק ובס' חזקה רבה חא"ח סי' ב' ובחוט המשולש בחלק התשובות להגאון מהר"ח זצ"ל

שם דאי כרב מאי איריא נתקל אפילו שבר נמי, פי' כיון דממלא רה"ר כולה חביות אי אפשר לו לפנותן אל מקום אחר, דא"כ נעשו על ידו בור במקום שיניחם והוא יתחייב בתקלתן. כמבואר בירושלמי דפרקין ה"א וע"ש במה"פ

שם חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל, ע' פרדס הגדול בסופו בליקוטים דף סמ"ך ע"א

שם ר"נ אמר עביד אינש דינא לנפשיה, ע' בנה"מ סי' ד' ובת' חו"י סי' קס"ה וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ת"ה

שם בן בג בג אומר כו', ביראים סי' רנ"ה הגרסא רשב"ג, וע"ש סי' רע"ג ובטושו"ע סי' ד' ובמפרשים שם ובהתוה"מ פ' קדושים סי' כ"ג

רש"י ד"ה אין הולכין בממון אחר הרוב היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא וכגון המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לא אמרינן בתר רובא אלא הממע"ה כו' ע"כ, והנה לפ"מ דלקמן ר"פ הפרה תלי הש"ס פלוגתא דרב ושמואל דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן בפלוגתא דסומכוס ורבנן ע"ש, א"כ הלא פלוגתא דתנאי היא, ולפ"ז אפשר ליישב בזה קושית התוס' דהכא, שהקשו מדוע לא נילף