אור הישר (נזיקין א) יח

שם הניחא למ"ד דון מינה ואוקי באתרא אלא למ"ד דון מינה ומינה מאי איכא למימר, והנה במהרש"ל כ' דקושית הש"ס של דון מינה היא רק אגז"ש ולא אהיקש, ובמהרש"א כתב דגם אהקישא פריך ע"ש, ודבריהם הובאו בשושנת העמקים להפמ"ג כלל ה', אבל שם כלל יוד הפליא להקשות על המהרש"ל ומהרש"א ז"ל, אמאי לא הביאו פירש"י בזבחים צ"א ע"ב ד"ה בדון מיניה שכ' להדיא דבגז"ש ובהיקש בתרווייהו שייך פלוגתא דדון מיניה, וע"ע ביבין שמועה כלל ק"ד ובת' חו"י ס"ס ר"ג ובסוף ס' באר יעקב קונטרס כללות הסוגיות כלל ל' ובחק נתן לזבחים ס"ה ע"ב בתוד"ה הבדיל ובברכת הזבח וצ"ק למנחות ק"ז ע"א

שם אמר רבא א"ק וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהו פחותין משבעה, ע' בחידושי הרשב"א בסוגיין ובמל"מ פ"ה ה"ג מה' טומאת מת

שם ותהא שן ורגל חייב ברה"ר מק"ו כו' א"ק ובער בשדה אחר ולא ברה"ר, וקשה הלא אין לנו בקרא דבשדה אחר למעט אלא אחת משתי אלה, או רשות המזיק או רה"ר כדאמרינן לעיל כ"א ע"ב. וע"פ שני אלו או דלא תיהני הק"ו או דלא צריך לשום ק"ו, דאיך יועיל שום ק"ו לחייב ברה"ר אם הכתוב גילה בשדה אחר למעט רה"ר, ואי הוה ס"ל להמקשן דהאי בשדה אחר ממעט רק רשות המזיק, א"כ ברה"ר באמת חייב, לפ"ז למותר הוא לחייבם ברה"ר מדין ק"ו כיון דקושטא דמילתא היא מגזה"כ, וצ"ע כעת

רש"י ד"ה מפץ במת מנין שמטמא כו' וזה אינו לא בכלל בגד ולא בכלל עור ולא בכלל כלי עץ כו' ע"כ, אמנם בשבת פ"ד סע"א פירש"י דהאי מפץ הוא של קנים. במת מנין שהוא טמא לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורין כו', וע"ש תוד"ה מפץ ובסוגיין בתוס' סד"ה וקמייתי

תוד"ה ומה. ואע"ג דגבי קולית נבילה אמר בהעור והרוטב קכ"ו ע"ב דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי כו' ע"כ, לפנינו הגרסא שם מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי, וע"ש ק"ג ע"ב ובתמים דעים להראב"ד סי' קס"ג ובת' חו"י ס"ס פ"א

דף כ"ו ע"א השור בסקילה ובעליו בין תם בין מועד משלם כופר שלם דברי ר' טרפון כופר שלם בתם לר"ט מנ"ל לאו משום דסבר לה כריה"ג דאמר תם משלם חצי כופר ברה"ר כו', וקשה הלא אפילו ריה"ג לא קאמר דתם משלם חצי כופר אלא דוקא כשאין השור בסקילה כגון ע"פ עד אחד או ע"פ בעלים אבל כשהוא בסקילה פטור תם מכופר דהביאהו לב"ד וישלם לך כדכ' התוס' לעיל ט"ו סוף ע"א ובכתובות ס"פ אלו נערות ע"ש, והכא הלא קאמר ר"ט בהדיא השור בסקילה ובעליו בין תם בין מועד משלם כופר שלם, הלא ס"ל דגם תם משלם את הכופר והוא דלא כריה"ג, ואפילו על דעת ר"ט גופיה הקשו בשטמ"ק איך משלם תם כופר כשנסקל הרי אינו משלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך, ובע"כ דר"ט נמי איירי כשהיה ע"פ שני עדים דאי ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים אז לא היה השור בסקילה וצ"ע כעת

במשנה אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד כו', ואם הפסיד ע"י שנתכוין להציל את שלו ע' בת' הרמ"א סי' פ"ו

תוד"ה ולא תהא שן ורגל. וי"ל צרורות יוכיחו שמשתלם מן העלייה לר"פ ואין משלם אלא ח"נ, ע' משך חכמה פ' מצורע בפסוק ואיש אשר יגע במשכבו ד"ה תו"כ פרשת זבים

תוד"ה אלמא. דלרבא לא משלם כופר אליבא דההוא תנא איירי ולא משום דסבר רבא הכי ע"כ, הנה לקמן מ"א ע"א כתבו התוס' בד"ה לרבא, וז"ל אליבא דהך ברייתא קאמר, וכה"נ בחידושי הרשב"א הכא ע"ש, דבאמת לאו תנא יחידאי הוא לקמן ד"מ ע"ב, אלא דר"ש אתא לפרושי סתמא דברייתא דקתני מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ומן הצאן להוציא הנוגח ואר"ש עלה למה נאמרו רובע ונוגח ומפרש לפי שיש בזה מה שאין בזה וחשיב נמי נוגח משלם כופר ורובע אין משלם כופר ופריך בגמרא שם כופר דרבעה ה"ד ופליגי באוקימתא דברייתא אביי ורבא, עד דלפי אוקימתא דתרווייהו נולד חילוק בדין רגל שדרסה ע"ג תינוק בחצר הניזק דלאביי משלם כופר לרבא לא משלם כופר, ועל זה הקשו התוס' הכא דלפ"מ דקיי"ל כרבא לגבי דאביי בר מיע"ל קג"ם כדביאר הקושיא בחידושי הרשב"א, א"כ תקשה הלכתא אהלכתא דהתם פסק רבא דליכא כופר ברגל והכא מסקינן אלמא איכא כופר ברגל, ועלה תירצו דרבא שם קאי רק אברייתא דהתם, אבל אכתי תקשה לפי תירוץ התוס', הרי יחד עם פלוגתא דאביי ורבא כרוכה סתמא דברייתא דהתם עם ביאור הכתוב דאם נאמר רובע למה נאמר נוגח כו', ובהכרח שנבא ג"כ לחילוק שביניהם דרובע אינו משלם כופר כמו שמשלם נוגח, ולפי אוקימתא דרבא תצמח נמי דלר"ט דהכא ל"ל כסתמא דברייתא דהתם, ואפילו אית ליה פליג אהאי דינא דקאמר ר"ש דרובע אינו משלם את הכופר כדמשלם נוגח, דאל"כ הדרא קושית ר"ש לדוכתא אם נאמר רובע למה נאמר נוגח כו', ולפ"ז מה הרויחו התוס' הלא אף אם תירוצם תעלה להשוות דעת רבא. אולם אכתי הברייתות לא יתאימו יחד עם שתי האוקימתות של שתי הסוגיות וצ"ע כעת

ע"ב אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו כו' לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ע' שבת י"א ע"א תוד"ה שמא ובת' הגרע"א סי' ח' ובמש"כ בחידושי לכריתות י"ט ע"ב וע"ע בס' אורח נאמן לאו"ח סי' ב' סק"ה.