אור הישר (נזיקין א) יז

אכתי הוא בחזקתו, משא"כ אי אתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא והעידו עליו על שלש נגיחות הרי בע"כ יצא מחזקת שימור, וא"כ מצד הסברא כו"ע מודו בזה דתשלומיו הוא ממון ואין בזה דין מודה בקנס, ומה ענין זה לתשלומין דל' סלעים של עבד דכל עיקרו הוא קנס מגזה"כ בלא צירוף שום סברא משכל האנושי וצ"ע כעת

ע"ב תוד"ה המשסה כלבו של חבירו כו' לא דמי לשור האצטדין שהאדם נלחם עמו להורגו ע"כ, וקשה דבמתניתין דהתם קתני שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו ע"ש, הרי דלא איירי רק לענין מיתת השור, ולפ"ז י"ל דלענין נזקין כמו הכא ולהתחייב בעל שור האצטדין אם שיסה בחבירו, בזה תיבעיא לן התם כמו הכא, ומנא להו להתוס' להקשות ולחלק, ולכאורה היה אפ"ל דכוונת התוס' כיון דקרא פטר שור האצטדין אפילו ממיתת אדם כש"כ מנזקין שאין בו דין העדאה ונשאר על צד תמות, ולפ"ז שפיר מדמהו התוס' למשסה כלבו כו' וצע"ק, ועמש"כ בחידושי לקמן ל"ט ע"א

דף כ"ה ע"א ור"ט לית ליה דיו והא דיו דאורייתא הוא דתניא מדין ק"ו כיצד ויאמר ה' אל משה כו', וקשה הלא אפ"ל דר"ט מפרש, דקרא לאו בתורת דיו אתא ולמדחי הק"ו החליט השי"ת דתסגר שבעת ימים, אלא משום דמצד הק"ו היה דינה דתסגר לעולם וכקושית הר"ר חיים בתוס' זבחים ס"ט ע"ב, רק מצד מדת הרחמים אמר דתסגר שבעת ימים, אבל אה"נ מצד הדין לא היה מועיל לה שום דיו להקל עליה, אלא היתה סגורה כל ימיה לעולם מטעם הק"ו, ואי משום דלא מצינו יותר משתי הסגרות כדכ' התוס' בזבחים שם ובב"ב קי"א ע"א, הלא בזה איכא למידן האי ק"ו גופיה, דאם גזרה תורה דין נגעים בשתי הסגרות שהוא רק על עון לה"ר שבין אדם לחבירו, ק"ו בלשון הרע שדברה מרים שנגעה לנבואתו של משה שהיה ראש לנביאים והשפעת נבואתו מהשי"ת היה היסוד לכל התורה והדת הכתיבה והמסורה, ק"ו שהיה לה להסגר לעולם לולא מדת הרחמים שגברה על מדת הדין כנ"ל, ומנא להו להש"ס להקשות בפשיטות על ר"ט מברייתא דר' ישמעאל כאילו לא היתה דרך אחרת בביאור הכתוב, הלא י"ל דר"ט פליג בזה על דרשת ר' ישמעאל מפני שהוא מפרש באופן אחר כנ"ל

ועוד קשה אמאי לא הכריח דין דיו דאורייתא מהא דאמר רבא בב"מ מ"א ע"ב, לא תאמר שליחות יד לא בש"ח ולא בש"ש ותיתי משואל ומה שואל דלדעת בעלים קעבד שלח בה יד חייב ש"ח וש"ש לכש"כ למה נאמר חדא לאמר לך ש"י א"צ חסרון ואידך שלא תאמר דיו לבמה"ד להיות כנדון מה שואל בבעלים פטור אף ש"ח וש"ש בבעלים פטור כו' ע"ש, והשתא אי דיו לאו דאורייתא ל"ל קרא למעוטי, אולם בזה י"ל דהתם קאי רק לפי המסקנא דהכא דלכו"ע דרשינן דיו, וע' בסוגיין תוד"ה והא ובב"מ צ"ה ע"א ד"ה הניחא, ובזה מתורץ נמי מה דבפ' המפקיד שם לא פריך הניחא למאן דאית ליה דיו כדפריך שם בדף צ"ה משום דבפ' המפקיד קאי לפי המסקנא דהכא ובפ' השואל פריך לפי הס"ד דבסוגיין, וע"ע במדות אהרן לברייתא דר' ישמעאל פרק ב'

שם כי לית ליה דיו היכא דמיפרך ק"ו כו', ע' משך חכמה פ' בא בפסוק אך אשר יאכל

שם ולא תאמר הכא משום כבודו של משה אבל בעלמא לא קמ"ל, וקשה דבאדר"נ פ"ט תניא בהדיא בברייתא זו א"ל הקב"ה למשה אילו מלך נזף בה אילו אביה נזף בה כראוי היה לה שתכלם שבעת ימים אני שאני ממ"ה עאכו"כ לא דין הוא שתכלם י"ד יום אלא למענך מחול לה ע"ש וצ"ע

שם וכי תימא למגע לא איצטריך ק"ו דלא גרע מגברא טהור כו', ע' תוי"ט כלים פ"א מ"ג ובתוס' רע"ק שם

שם מי שקריו גורם לו יצא זה שאין קריו גורם לו אלא דבר אחר גורם לו כו', כה"ג בזבחים כ"ז ע"א וע"ש תוד"ה אלא

תוד"ה ק"ו. שהאב והאם נותנין בו כ"א ה' דברים והקב"ה נותן בו יוד דברים כו', ע' מה שנרשם על הגליון הכא ובנדה ל"א ע"א, וע"ע בירושלמי כלאים פ"ח ה"ג ובשאילתות יתרו סי' נ"ו ובתמים דעים להראב"ד סי' קס"ב ובאבודרהם בברכת אשר יצר את האדם בחכמה ובביאורי המפרשים לברייתא דר' ישמעאל מק"ו כיצד ולברייתא דספרי ס"פ בהעלותך

ע"ב מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים כו' נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור במת כו', והנה הרמב"ם ר"פ כ"ג מה' כלים פסק דטומאת מפץ במת הוא מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ, והק' עליו שם בקרית ספר הלא בסוגיין ילפינן מגז"ש דבגד ועור דשרץ ומפץ בשרץ מק"ו דפכין קטנים, ותירץ דמיירי במפץ של גמי ושל שיפה כפי' ר"ת בשבת דפ"ד סע"א דטומאתן מדרבנן לבד טומאת מדרס והא דילפינן מפכים לשאר טומאות היינו במפץ קנים כו' ע"ש, ולעד"נ דאין לחלק כן בדעת הרמב"ם לפ"מ שביאר דבריו להדיא בפ"א הי"ג מה' כלים דמפצות בכלל כלי העץ שהכל גדל מן העץ כעץ ע"ש

לכן נלע"ד דדוקא ע"פ סוגיא דהכא דיליף מק"ו ומגז"ש להכי קרי לה מדבריהן, ע"פ שיטתו בסה"מ שרש שני ובפיה"מ לכלים פי"ז מי"ב דכל הנלמד מי"ג מדות נקרא מדברי סופרים, ולהכי פסק נמי ר"ה אישות דקידושי כסף הוא מדברי סופרים. אע"ג דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון, ובמק"א הארכתי בזה.