אור הישר (נזיקין א) טז

רק הלקיחה היתה ברשות הניזק כיון שהיא הכשר האכילה נמי חייב, ומנ"ל להש"ס למידק דאכלה היכא, וכן קשה להיפוך אי האי קרא אתא למעט אם האכילה לא היתה במקום הנטילה, מנלן למעט לעיל ולקמן שם שן ברה"ר, אימא כולא קרא להכי הוא דאתא, ועוד מאי קמבע"ל לר"ז לעיל ד"כ ע"א אי הנטילה והאכילה היו בשתי רשויות כדפירש"י שם, הרי קרא דובער בשדה אחר להכי הוא דאתא שיהיו דוקא שניהם ברשות הניזק, וע"ש תוד"ה מתגלגל וצ"ע כעת

תוד"ה תפשוט. דמחייבינן בלקיחה לחודה וכן הסברא נוטה כו', ע' בס' אבן האזל פ"ג ה"ד מנזקי ממון

ע"ב והא בעינא כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא כו', וקשה האם קרא דכאשר יבער וגו' כתיב בתורה אצל היזק השן, הלא בריש מכילתין מובא האי קרא רק להורות על הכתוב ובער בשדה אחר דביער זו השן, וזה הוה ידעינן גם מראשית המקרא כאשר יבער הגלל, אפילו אי לא הוה מסיק עד תומו, ורש"י כ' וז"ל והא בעינן עד תומו דמכליא קרנא דהא ובער זו השן מובער הגלל עד תומו נפק"ל בפ"ק והכא ליכא תומו כו' ע"כ, וגם בזה צריך פירוש לפירושו דלא מתיבות עד תומו נפקא כנ"ל

ואולי י"ל לע"ד, דאחיה הנביא הבין במש"כ בתורה ובער בשדה אחר, דהכוונה על כליון גמור. אף אם הבנה כזו בכתוב לאו כו"ע גמירי, ולכן בדברו לאשת ירבעם אמר ובערתי אחרי בית ירבעם כאשר יבער הגלל עד תומו, ובזה ביאר ג"כ אגב אורחיה לתיבת ביער הכתוב בתורה, דג"כ הכוונה לכליון עד תומו. והשתא כיון דהאי קרא הוא המורה על קרא דובער, לכן פריך הש"ס והא בעינא כאשר יבער הגלל עד תומו, ובזה ניחא נמי בריש מכילתין ד"ג ע"א דפריך שן דלא מכליא קרנא מנלן, פי' כיון דכל הוראת הכתוב על ובער הוא מקרא דכאשר יבער הגלל ושם מסיק בהדיא עד תומו, א"כ נימא דגם ביער דשן צריך להיות דוקא היכא דמכליא קרנא, ומשני דזה ידעינן מהקישא דרגל מה רגל ל"ש מכליא קרנא ול"ש לא מכליא קרנא אף שן ל"ש מ"ק ול"ש לא מ"ק. וע"ש תוד"ה דומיא. והשתא ניחא פירש"י דהכא, דמכליא קרנא ידעינן רק מקרא דכאשר יבער הגלל עד תומו, והא דחייב גם על לא מכליא קרנא הוא רק מן הקישא לרגל כנ"ל, וע' בחידושי הרשב"א

רש"י ד"ה השיך בו את הנחש שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו כו', ע' מג"א סי' שכ"ח ס"ק נ"ג ובאבן העוזר שם

רש"י ד"ה משיחזור בו שלשה ימים שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו, ע' מה שהוכיח מזה בתרומת הדשן סי' רנ"ג

, תוד"ה הנהו. דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה כו' אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה יכול לאמר כשיזיק ישלם כו', ע' בת' חו"י סי' קס"ה

תוד"ה ולא. ופירש דמשמעות דורשין איכא בינייהו כו' ע"כ, וכ"כ התוס' נמי ר"פ חזקת הבתים בד"ה ומה, וכוונתם דאביי מפיק כל הארבע נגיחות מקרא גופיה ורבא לא מפיק מקרא אלא שלש כדביארו בעלי התוס' עה"ת משפטים בפסוק ואם שור נגח

בא"ד ור"ת מפרש שאין נאסר ע"י גמ"ד כל זמן שהוא קיים ועדיין שלו הוא עד לאחר סקילה או לאחר שחיטה ע"כ. וקשה איך יפרנס סוגיא מפורשת בכריתות כ"ד ע"א דשוה"נ שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה משום דאין לו בעלים, וגם ר"ל דפליג בירושלמי דמכילתין פ"ד ה"ח ובסנהדרין פ"ו ה"ב ושם פ"י ה"ז ואמר דהפקר או יאוש בטעות היה, הוא רק משום דהוזמו עדיו אבל אי לא הוזמו עדיו כו"ע ס"ל דיצא מרשותו מחיים והוה הפקר ואולי הוא הפקר ולא אסור ועמש"כ בחידושי שם לכריתות וצ"ע

דף כ"ד ע"א ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכש"כ, ע' מג"א וט"ז ס"ס קנ"ד ובנוב"י קמא הא"ח סי' כ"ו

תוד"ה ודילמא. ולא בעי למימר אבל לא זבה מראיות דא"כ לשתוק מוזאת כו', ע' בתשובות מהר"ם אלשיך סי' ע"ו

תוד"ה השתא. תימא לר"י דמ"מ קנס לא הוי כו' ונראה לתרץ דאין ח"נ חלוק כיון דהוי קנס בחד דוכתא הוי קנס בכל דוכתי כדאשכחן גבי שלשים של עבד כו', הנה בנוגע לקושית התוס' ע' במהרש"א מהדורא בתרא ובמהר"ם וביותר בשטמ"ק, אמנם לע"ד איכא למידק בתירוצם, במאי דמדמו קנס דח"נ דתמות לקנס דשלשים של עבד, הלא בהא דתנן בערכין י"ד ע"ב אחד שהמית את הנאה שבעבדים ואת הכעור שבעבדים נותן ל' סלע, ביאר במכילתא הטעם, דהכי תניא התם אם עבד יגח השור או אמה אף עבד ואמה היו בכלל והמית איש או אשה והרי הכתוב מוציאו להקל עליו ולהחמיר עליו להקל עליו שאם יפה מאה מנה נותן שלשים סלעים להחמיר עליו שאם לא שוה אלא דינר נותן שלשים סלעים ע"ש, נמצא הא דלא מחלקינן בקנס דשלשים של עבד הוא משום גזה"כ ביתורא דקרא, ולהכי אין מקום להכריע מסברא, ובכל אופן משלם סכום זה באין יוצא מן הכלל, ומשו"ה נופל בהאי קנסא לאמר דאין לחלק בו, וממילא אי מודה ביה מפטר כדין מודה בקנס, משא"כ בפלגא נזקא דתמות, הרי בע"כ ניתן בזה לדרוש טעמא דקרא, ולר"פ הוי לגמרי ממונא, ואפילו לר"ה בריה דר"י דסבר קנסא, הרי ביאר טעמו משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דסברא גדולה היא לחלק, דהא דאמרינן בחזקת שימור, הרי יועיל רק אם נגח פעם אחד או שני פעמים בזה אמרינן