אור הישר (נזיקין א) טו

ובע"כ דהני שתי סוגיות דלקמן ג"כ קיימו אליבא דמסקנא דהכא, דליכא מ"ד דס"ל דהאי בשדה אחר אתא למעט רשות המזיק, משום דסברא הוא דא"ל פירך ברשותי מאי בעי ולהא ל"צ קרא, ועמש"כ בחידושי לקמן כ"ה ע"ב שם

דף כ"ב ע"א איתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו כו', ע' סנהדרין ע"ז ע"א תוד"ה סוף חמה ובת' ברית יעקב סי' ק"ד

שם ת"ש גמל טעון פשתן כו' האי אש לאו ממונא דבעל הגמל הוא, עמש"כ בחידושי לקמן ל"ד ע"ב

רש"י ד"ה משום ממונו. וקס"ד כו', ע' במהרש"א דהכא וע"ע זבחים ד"ס ע"ב רש"י ד"ה קדשים ובגליון הש"ס שם

תוד"ה גדיא. ולא דמי לסרוכי וסליק שנסרך בחבית עד שמגיע ללפת, ע' נ"א ע"א ובמש"כ בחידושי שם

תוד"ה אשו משום ממונו. ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ולא כפ"ה דפי' דאיכא בינייהו דאדליק בגחלת שאין שלו ע"כ, וקשה הלא רש"י פי' רק אם במקרה הדליק היחיד בגחלת שאינו שלו אז פטור אליבא דר"ל דלאו ממונו הוא, אבל איך נימא דבשביל זה יסבור רש"י בכוונת ר"ל, שכל אחד מן הכלל יוכל להפקיר גחלתו במתכוין ולהדליק גדישו של חבירו ויהיה פטור, כמשמע ברור מלשון התוס' דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו, הרי אפילו אם לא ידליק הוא בעצמו אסור לו ג"כ להפקיר גחלתו אם עלול שעי"ז יבא היזק לשום אדם בעולם, כדאשכחן בחולין ד"ז ע"ב גבי הני כודנייתא חיוורתא דאמר רבי מפקרנא להו והשיבו ר' פנחס בן יאיר מפשת הזיקא ע"ש, הרי דאסור להפקיר דבר המזיק, ומה מקום לאמר שיפקיר גחלתו בשביל שיוכל בעצמו להדליק רכוש חבירו ויפטר, וצ"ע כעת

תוד"ה לאו. מ"מ פשוט ליה להגמרא משום איזה דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר ע"כ, הנה כל דברי התוס' קשה לע"ד, הרי אם באו לחפש טעם לפטור אש בהמתו אליבא דר"ל, למה הזכירו בזה איזה דרשה בלתי ידועה. ולא נקטו כמש"כ בעצמם לקמן מ"ח ע"א תוד"ה איש וז"ל משום דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה דמשמע דוקא כשמבעיר עצמו הוא משלם ע"ש

כן במש"כ דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר בלתי מובן. דהא אפילו עצם האש אמרו עליו דכח אחר מעורב בו הוא הרוח, כדפירש"י לעיל ד"ג ע"ב בד"ה ברוח מצויה, ואיך נצרף אש לג' אבות דנאמרו בשור, דמש"א נאמרו בשור כוונתם למה שנמצאו בעצם תכונות השור, והיינו קרן שן ורגל וכן בתולדותיהן, משא"כ אם השור הזיק ע"י האש הרי בא לו האש מן הצד, והשור היה רק כגורם אל ההיזק ועצם המזיק היה האש, ואם היה מקום לסברא כזו, א"כ ל"ל קרא דאיש בור ולא שור בור שהביאו התוס' הכא, נימא הלא רק ג' דברים נאמרו בשור ולא יותר וצ"ע

ע"ב אלא למ"ד אשו משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תוריה עבדא ה"נ דלא מחייב, וקשה הלא לפירש"י בראשית הסוגיא אהא דאשו משום ממונו שכתב וז"ל כשורו ובורו שהזיקו ע"ש, א"כ אדמקשה ליה מקטל תוריה עבדא דחייב, לסייעיה להיפוך מקטל בוריה עבדא, דבאמת פטור כדתנן לקמן, נ"ב ע"א, ובע"כ דכמו דאין ראיה מפטורא דבור על הריגת העבד משום דגזה"כ הוא שור ולא אדם, כמ"כ לאו ראיה היא מחיוב השור על קטלא דעבד, דהא נמי גזה"כ הוא כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו, ובאש הלא לא שייך כלל חיובא אשריפת אדם, דאי כפות חייב המבעיר מיתה מדכתיב נקם ינקם וקלבד"מ כדפירש"י לקמן ס"א ע"ב, ואי לאו כפות נמי פטור משום דהי"ל לברוח כדפירש"י שם ולעיל ד"י ריש ע"א, ולפ"ז כמו לפירש"י כן לפי' התוס' בד"ה קטל, עכ"פ המשל בגמרא מהריגת שור לעבד נפל בבירא, משום דלא דמי לאש כנ"ל, אלא כך הי"ל להש"ס להקשות אלא למ"ד אשו משום ממונו הרי בהיזק ממון ליתא לדינא דקלבד"מ ואמאי פטור, ואף דהתוס' הבינו כן בכוונת הש"ס דאילו קטל תוריה עבדא, אמנם עצם המשל בלתי מובן, דלבד מה שיש דמיון מן הבור להיפוך, כי אם משום דלכל אחד משור ובור ואש בנוגע להריגת העבד, יש לו מקור מיוחד בפ"ע מגזה"כ וצ"ע, וע' בתמים דעים להראב"ד סי' קס"א

שם הב"ע כגון שהצית בגופו של עבד דקלבד"מ, ע' שעה"מ ספ"ג מה' גניבה

תוד"ה קטל. ונראה לר"י כו' בדבר שממונו עושה לא שייך קם ליה בדרבה מיניה ע"כ, ובאמת רש"י גופיה פי' הכי לקמן מ"ג ע"ב בד"ה עבד כפות וצע"ק

דף כ"ג ע"א דאכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא כו'. וקשה הלא האי קרא אתא רק למעוטי שן ברה"ר כדמסקינן לעיל כ"א ע"ב ולקמן כ"ה ע"ב, ואיך פריך הכא בפשיטות דמהאי קרא איתמעט נטילה מחצר הניזק, ואכילה בגדיש דעלמא, הרי כיון דאין לנו לזה יתורא דקרא הסברא מחייבת אחרי דהלקיחה היתה למטרת האכילה והיא היתה מחצר הניזק מתחלת משם חיוב המזיק להתחייב עלה, ואי משום דובער קאי על האכילה ובדידה כתיב בשדה אחר, ג"כ לאו ראיה היא דהאכילה צריכה להיות דוקא בחצר הניזק, די"ל דבנזקין דיבר הכתוב בהווה כדתנן לקמן ס"פ הפרה, ומכש"כ לפ"מ דאמרינן לקמן נ"ח ע"א דפשטא דקרא איירי כשאכלה מן השדה במחוברין, ואז ודאי שהלקיחה והאכילה הם במקום אחד, אבל אה"נ אם