אור הישר (נזיקין א) קנד

מחייב וחכמים פוטרין קאמר מ"ט דר"י מאחיו אפילו מקצת אחיו מה טעמון דרבנן מאחיו עד שיהא כולו אחיו, ופלוגתתם בזה מתפשטת גם בעלמא כמבואר בירושלמי פסחים פ"ח ה"א ע"ש חלא לא נחלקו רק על מלת מאחיו אי אתא למקצתו או לכולו אבל עכ"פ בפרטא דהאי גברא, ומנ"ל להתוס' לדרוש כאן מאחיך על כלליות האחוה להוציא פרט מן הכלל, והא דממעטינן מהאי מאחיו דגבי גונב נפש עבדים או עכו"ם בסנהדרין פ"ו ובספרי שהוא ג"כ פרט מן הכלל, שאני התם דמיעוט כזה סובל מעצם האחוה, דהא לאו אחיו הוא וכדמעטינן בסוגיין מאחיך פרט לאחרים, משא"כ גר דאחיו הוא במצות, א"כ בל נופל למעטו מטעם אחוה, רק מסמיכת המ"ם, ועל זה נמי קשה, איך מדמה התוס' להא דמן העוף ולא כל העוף, הלא באמת תיבת מן נקטו למיעוט בכ"מ כדאמרינן בב"ק ד"מ ע"ב מן הבהמה להוציא רו"נ מן הבקר להוציא את הנעבד כו', ובזבחים ד"ט ובירושלמי שקלים פ"ב ה"ד וכצ"ל הגרסא גם בירושלמי פסחים פ"ה ה"ב בכל אתר את אמרת מן להוציא כו' ע"ש, הרי דמלת מן הוא מיעוט בהחלט, משא"כ מ"ם הסמוך לתיבה. אין בזה החלט אף אם נדרשהו לדרשה כזאת, כדאמרינן בערכין כ"ח מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה משדה אחוזה ולא כל שדה אחוזה יכול לא יחרים ואם החרים יהו מוחרמין ת"ל אך דברי ר"א ע"ש, הרי דאי לאו מלת אך לא פסיקא לן דיתורא דמ"ם אתא להחליט הדרשא לעיכובא

ועוד לבד הדרשה קשה בעצם דמיון התוס' מהא דמן העוף להך דהכא, דהא דגבי עוף ממעטינן. הלא חל על עוף כזה היוצא מכלל העופות להיותו מחוסר אבר, ושפיר יש מקום למעטו בשביל חסרונו, משא"כ הכא אחרי ההחלטה דהאי מאחיך קאי אאחוה דמצות, איך נופל למעט גר הרי עכ"פ אחיו הוא במצות לכל דבר כמש"כ התוס' בקושיתם, וכיון דבפרטא דמצות בלתי מורגש חסרונו מדוע נמעיטו הרי לא דמי כלל לעוף מחוסר אבר וצ"ע כעת

תוד"ה לבצור. נראה לר"י דאיצטריך למיכתב משום דשכיר משמע שכיר יום או חצי יום כו' אבל לכל דהו לא ע"כ. הנה לפ"ד התוס' מובנים דברי רב אסי, דלעיל צ"ב ע"א קאמר אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד של ענבים אוכלו והכא קאמר איהו גופיה דאפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים עובר משום בל תלין, ולכאורה משמע מדבריו דאם היו שניהם ביחד, היינו דשכרו לבצור לו אשכול של ענבים ואכלו לאותו אשכול ואם לא נתן לו הבעה"ב שכרו ביומו עובר ג"כ משום בל תלין, ודבר כזה הוא נגד הסברא הפשוטה, אמנם לפמש"כ התוס' הכא ניחא, דהא דין שכירות כל דהו לפועל הוא מדאורייתא, ולעיל פ"ז ע"ב אמרינן נאמר כאן כי תבא בכרם רעך ונאמר להלן לא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר ע"ש, והשתא כיון דרחמנא אחשביה לשכירות כל דהו דפועל בכרם לענין בל תלין, ממילא מצד הגז"ש חשובה נמי שכירות זו גם לענין היתר אכילתו, נמצא דכל דין פועל בשני דברים אלו הוא גזה"כ, והיינו דחדית לן רב אסי

דף קי"ב ע"א יכול אפילו לא תבעו ת"ל אתך לדעתך יכול אפילו אין לו ת"ל אתך שיש אתך כו', וכ"ה נמי במכילתא וע' במשך חכמה ובתורה תמימה פ' קדושים בפסוק לא תלין פעולת שכיר

שם איבעיא להו חוזר או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר ורבה אמר חוזר כו', ע' בת' הריב"ש סי' רכ"ב

תוד"ה חוזר. דשאני פשרה דדמי למחילה בטעות שאילו היה יודע שזוכה בדין לא היה מוחל ולהכי צריכה קנין דאלים טפי כו', וכן האריכו התוס' בסנהדרין ד"ו ע"א ד"ה צריכה קנין, ולע"ד בלתי מובן מאי פסקא דדוקא שנסתפק לו אם יזכה אז ימסור דעתו לפשרה. מי לא עסקינן אפילו כשידע ברור שיזכה בדינו ובכ"ז יסכים לפשר משום למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור כעובדא דס"פ האומנין, ומ"מ גם פשרה כזאת צריכה קנין, הרי דאין הטעם משום העדר הידיעה אם יזכה ע"פ הדין. ודוחק לאמר דקאי על רוב פשרות שבלתי ידוע להבע"ד דין אמת ע"פ התורה בשעת הפשר, וע' בכ"מ פכ"ב ה"ו מה' סנהדרין

ולולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד דחילוק גדול יש בין סתם דין דלא בעי קנין וסתם פשר בעי קנין, לבד מה דלדין תורה א"צ דעתו דלזה הוא מקושר בתור יהודי משא"כ לפשר צריך דעתו למחילה אם יטעו הפשרנים, אלא משום דדין תורה משפט אחד לכולם, אבל פשרה אפשר דתלתא אחריני הוו עבדי הפשר בדרך אחר דלא כל הדעות שוות, ומפני שהיא בנויה על שכל האנושי יכול הבע"ד לחשוב שפשרנים אלו יעשו כמו שהיו עושין האחרים ולהכי צריכה מתחילה קנין, וביותר י"ל דכל טענה שבין אדם לחבירו בודאי המשפט חרוץ בתוה"ק אמת לאמתו מי הוא הזכאי, והרשות לכ"א מהם לדרוש משפטו ע"פ התורה, ובאשר כי נוגע לו ויכול למחול טענתו לכן ניתן לו הרשות לבצוע, אכן לסלק ולהפקיע כחו וזכותו שיש לו בזו הטענה ע"פ דין התורה צריך קנין, משא"כ בדין תורה הרי נשאר עם זכותו שיש לו עד אשר יצא משפטו לאור ולהכי לא בעי קנין

ע"ב תוד"ה קציצה. לא מצי לשנויי דהכא משו"ה אין שכיר נשבע ונוטל משום