אור הישר (נזיקין א) קנב

בת' הריב"ש סי' קי"ג ובהעמק שאלה לשאילתות פ' אחרי סי' צ"ב אות א' מש"כ על לשון כמותרין ועומדין, וע"ע בשאילתות פ' ואתחנן סי' קמ"ב ובהע"ש שם אות ה'

ע"ב סבר רב אשי למימר ריבעא דהוא דנקא כו' א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי ולימא ליה כו', ע' בס' הצבא המובא בתמים דעים להראב"ד סי' רכ"ה מדה ד' ובהשגות הרמב"ן שם שם סי' רכ"ו

שם כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי, ופירש"י הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא אקשי לי כו', והקשה בהקדמת חיי אדם הלא תנן שילהי ב"ב הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, הרי דדוקא דיני ממונות מחוכמות טפי ע"ש מה שתירץ, ול"נ בפשוטו דהרוצה שיחכים, פירושו לקנות חכמה יעסוק בד"מ, אבל אם הוא כבר חכם ורוצה להעמיק בחכמתו, אז יעסוק בשחיטת קדשים שהיא עמוקה כדפירש"י, והיינו דאמרינן בשבת ל"א ע"א חכמת זה סדר קדשים

תוד"ה וספר מתא כמותרין ועומדין. להכי קרי ליה הכא פסידא דלא הדר לפי שבאותה שעה שלימדו שיבושים נתבטל לו לימוד של אמת, וכ"כ התוס' בב"ב כ"א ע"ב ע"ש, ועפ"ז מה נכונה היא שיטת המרדכי ר"פ האומנין אהא דאמרו בש"ס פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום זולת בדבר האבוד, וכ' הוא ז"ל דמלמד החוזר בו מקרי דבר האבד וכן היה דן מוהר"ם הלכה למעשה ע"ש, ונפלאתי על שיטת רבינו יואל המובא בד"מ סי' של"ג כחולק על המרדכי ופסק דמלמד יכול לחזור בו כפועל ע"ש, דהא הכא בשביל שנתבטל לשעה מלימוד של אמת קרי ליה בש"ס פסידא דלא הדר, הרי בהדיא דבגמרא נקיט להו כדבר האבוד וממילא אף אם יהיה כפועל במלאכת הדיוט נמי אינו יכול לחזור בו

וא"ל דרבינו יואל ס"ל דהכא איירי שיש מלמד טוב ממנו בחריקאיה באופן שהנער לא יתבטל כלל מלמודו, ז"א דא"כ בלתי מובן מה שהד"מ הביאו לרבינו יואל בתור חולק על המרדכי, הלא א"כ בודאי דגם המרדכי איירי באופן כזה דאל"כ לא הוי בגדר פלוגתא, ואם אינו מגיע שום הפסד ללמוד הנער מדוע קרו ליה המרדכי והמהר"ם דבר האבוד ומה איכפת לן אם יחזור בו, ומאי אשמעינן רבא דמקרי דרדקי הוי כמותרה ועומד פשיטא מי גרע ממלאכת הדיוט דכמו דפועל יכול לחזור בו כן הבעה"ב, וכדתניא לעיל ע"ו ע"ב השוכר את האומנין והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותן אין להן זע"ז אלא תרעומות ואפילו התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו וכ"פ בטור ר"ס של"ג ע"ש, והכא כמו לרש"י כן להתוס' בע"כ דמלמד להנער שיבושים ויש לו מלמד אחר טוב ממנו והוא מלאכת שמים ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העוה"ב כדתנן לעיל ס"פ א"מ ומאי קמ"ל רבא

ואפ"ל דרבינו יואל ס"ל כשיטת רש"י דשבשתא כיון דעל על ומשו"ה הוי מקרי דרדקי כמותרה ועומד, ואפילו ס"ל כמש"כ התוס' דבשעה שלמדו שיבושים נתבטל מלימוד של אמת, נמי גריע ליה טפי ממלמד החוזר בו דהתם אפשר דבין לילה ישיג מלמד אחר טוב ממנו וגם מלמודו לא יתבטל, משא"כ במלמד המרגילו בשיבושים ומכש"כ דשבשתא כיון דעל על הלא יתקיימו בו השיבושים לעולם, ואין לך פסידא דלא הדר כזה

דף ק"י ע"א הכא מילתא דעבידא לאיגלויי היא ואטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן, ע' בת' הריב"ש סי' קנ"ה

שם יתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה סבר ר' חנינא למימר ארעא בחזקת יתמי קיימי ועל ב"ח להביא ראיה א"ל ההוא סבא הכי א"ר יוחנן על היתומים להביא ראיה מ"ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא כו', והנה התוס' בסוטה כ"ה ע"ב הקשו הלא ר"ח סבר למימר כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואיך שביק ר' יוחנן דעת ב"ה ועביד כב"ש ומשום דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי ותירצו דע"כ ל"ק ב"ה דלאו כגבוי דמי אלא היכא דשעבוד הקרקע עומד בספק משא"כ הכא דיתומים מודו לב"ח בקרקע עצמו שהוא משועבד לו ואינם מעכבין לפניו הקרקע הלכך אפילו ב"ה מודו דבכה"ג כגבוי דמי כו' ע"ש

ומשום דלכאורה חידוש גדול הוא לאמר דמחלקותן דב"ש וב"ה הוא דוקא במקום ספק ולא במקום ודאי, לכן נלע"ד להביא ראיה לדבריהם מברייתא ארוכה לעיל ע"ב ע"א דת"ר ישראל שלוה מעות מן הנכרי בריבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן וגובה את הרבית ואם לאחר שנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. ופירש"י שכתב לו שטר עליהם ומשעת זקיפה הוי כגבוי ע"ש, והשתא אי נימא דב"ש וב"ה פליגי אפילו היכא דהלוה אינו מעכב הקרקע לפניו א"כ אי אפשר לתלות הגירות בזקיפת המלוה רק אליבא דב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כג"ד אבל לב"ה דלאו כג"ד אין לו לגר ברבית רק מה שגבה קודם שנתגייר וע' חולין קל"ד ע"ד, ומדתלו הגירות בזקיפת המלוה ומשום דמאז הוי כגבוי לכו"ע. ש"מ דבזה לא נחלקו ב"ש וב"ה, וע"כ הטעם משום דהלוה אינו מעכב על המלוה מלגבות שהחוב הוא ודאי לשניהם, ולא נחלקו רק בספק וכדעת התוס' בסוטה שם

ע"ב אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים כו