אור הישר (נזיקין א) קמז

ובזה ליכא משום לא תחנם, לפ"מ דפסקינן כר' יהודא בע"ז ד"כ ע"ב דקאמר שחת ע"מ לגזוז וגוזז קמה ע"מ לקצור וקוצר וע' בכ"מ פ"י ה"ד מה' ע"ז, ועוד ניהי דהאי תנא בא"י קאי אבל הדין דין אמת אף בחו"ל רק דבא"י הוא מה"ת ובחו"ל הלמ"מ כמבואר שם בשו"ע סעיף ה', וממילא טענתו דאי את נטעת בתוך שלש מי הוה אכלת סובבת והולכת גם כשהמעשה היתה בחו"ל ושם ליכא דינא דלא תחנם כן עפמש"כ הר"ן בגיטין ל"ח דאי לאו משום חנינא דעכו"ם הוא עביד אלא לצורך עצמו ליכא משום לא תחנם וע' בת' הגרע"א סי' קצ"ד, ולפ"ז גם באיסור לא תחנם דחניית קרקע אפ"ל נמי הכי כיון דהוא לטובת הישראל ולישוב הארץ דהא אחרי שיעבור זמן איסור ערלה תשאר הנטיעה מותרת לישראל וא"י תהיה מיושבת על ידה א"כ ליתא בזה משום לתא דלא תחנם, וע"ש בנקוה"כ ובביאור הגר"א ובס' האשכול ה' ערלה

שם ולדידיה הוא דקנסוה רבנן כו', ע' בספר חזון איש למס' שביעית סי' א'

שם ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה עשויה ליטע, ע' ברשב"ם ותוס' ב"ב מ"ב ע"ב ובת' מהר"ם בר ברוך סי' רכ"ו וסי' תתקס"א

רש"י ד"ה שנעקרו בגושיהן עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו פטורין מן הערלה כדתנן אילן שנעקר כו', ע' במג"מ ולח"מ פ"ד ה"י מה' שכנים ובת' פרי הארץ חח"מ סי' ב'

רש"י ד"ה ידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה כו' וידו על העליונה הוא כשאר שתלי העיר כמנהג המדינה, ע' בת' הריב"ש סי' תקט"ו

ע"ב מ"ט משום ישוב א"י א"ד משום כחשא דארעא מאי בינייהו א"ב חו"ל, ע' בח"ס על סוגית הש"ס בסוגיא דחדש

שם פשיטא נפל ליה ביתא א"ל לא עדיפת מינאי, ע' בת' הרא"ש כלל א' סי' ו'

שם זבנה או אורתה או יהביה במתנה א"ל לא עדיפת מגברא דאתית מיניה, ע' תשובות הרמב"ם מחברת מקיצי נרדמים סי' רמ"ח

שם האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא כו', ע' מנחות מ"ד ע"א תוד"ה טלית ובמש"כ בחידושי שם וע"ע בס' יראים ס"ס י"ח ובווי העמודים שם

דף ק"ב ע"א אפשר בגובתא דקניא, ופירש"י ותולה אותה, וכ' הר"ן ולא מיחוור דהא אמרינן בפ' הקומץ רבה תלאה במקל סכנה ואין בה מצוה אלא ה"ק אפשר בגובתא דקניא וקבע לה בסיפא (בשטמ"ק בשם הר"ן הגרסא בסיכי) וכ"כ בנמו"י ע"ש, ולעד"נ דהתוס' במנחות ל"ב סוף ע"ב הרגישו בקושית הראשונים ז"ל הנ"ל ומשו"ה מפרשים בכוונת רש"י דהכא דלא תלי ממש קאמר רק ע"י חבור ע"ש ובאמת אינני מבין איך נוכל לכוון בדעת רש"י דכוונתו לתלייה בלא קביעות, הלא עצם הברכה היא לקבוע מזוזה, וע' ברמב"ם פ"ה ה"ח מה' תפילין וביו"ד ר"ס רפ"ט ובמש"כ בחידושי למנחות שם בגמרא ובתוס' שם ד"ה סכנה

שם לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו בה כו', ע' ראב"ד ולח"מ פ"ו ה"ה מה' שכירות ובש"ך וביאור הגר"א לחו"מ סי' שי"ג ובתוס' לעיל נ"ו ע"ב ד"ה והאי ביומיה ובע"ז ט"ו ע"א ד"ה השתא ובר"ן נדרים מ"ו ע"ב ד"ה היכי דמי וברש"י ב"ק ס"ח ע"א ד"ה פרט לשהקנה ובמש"כ בחידושי לערכין כ"א ע"א

והנה בת' מקום שמואל סי' א' הביא דדעת הרמב"ם הוא שכירות ליומא ממכר הוא ממש"כ רפ"ז דשכירות כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב הוא ע"ש, לע"ד י"ל דזהו רק בנוגע לקנין השימוש מועיל תנאו כמו שמועיל תנאי לקנין הגוף דמכירה אבל אין זה ענין להא דבסוגיין הנוגע לדין מציאה הנמצא בחצר המושכר שיהיה של השוכר, דכיון דקני מטעם חצר אפשר דקני דוקא היכא שיש לבעל החצר קנין הגוף בחצרו ולא רק קנין השימוש, וממילא גם הא דמביא ממש"כ הרמב"ם רפ"ה מגירושין דשכירות ושאלה לזמנו ממכר הוא, ג"כ ליתא, דהתם נמי בזכיית גיטה בל תבא ליהנות מן החצר אלא בקנין השימוש שעל זה שכרה את החצר, משא"כ במציאה הבאה מעלמא אפשר שהוא של המשכיר שי"ל בחצרו קנין הגוף, וע"ע בת' הרא"ש כלל א' ובמש"כ בחידושיו לב"ק נ"א וביש"ש שם סי' ל"ג ובחידושי הגרע"א בליקוטים לסוכה דל"א

שם והא מיבעי בעי לה רבא כו' אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לאו כמונח דמי התם לא מיפסק ולא מידי הכא מיפסק כלי, ע' בחידושי הרמב"ן רשב"א ור"ן לעיל י"ב ע"א ובמש"כ בחידושי שם ולזבחים כ"ה ע"ב

במשנה המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר כו', ע' בת' הרשב"א סי' תרמ"ה ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשל"ד ובב"י או"ח סי' נ"ה

שם השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר, בס' דודאי השדה סי' מ"ח הוכיח ממשנתנו דכל היכא שהזכיר חדשים הוא חדשים דוקא, ונ"מ לאמירת קדיש דאין אנו מתחשבים עם העיבור עפ"מ דתנן ספ"ב דעדיות משפט רשעים בגיהנם יב"ח כו' ע"ש

רש"י ד"ה תרתי, ליתני חדא כו' ומה לי רפת ומה לי חצר ע"כ, ע' בספר הצבא המובא בתמים דעים להראב"ד סי' רכ"ה מדה י"ג.