אור הישר (נזיקין א) קמה

ב"ר יוסי בזבחים ס"פ ב"ש יש כח לבעלים אף לפגל בשעת עבודת הכהן בקרבנו, ואמר רבא מ"ט דראב"י דא"ק והקריב המקריב ופירש"י אלמא מקריב קרבנו קרי ליה הלכך הוו להו בכלל המקריב לא יחשב ע"ש

ואם נחליט דמשום דכהני הוו שלוחי דידן נמי לכן איכא גבייהו דין שאילה בבעלים, א"כ יל"ד בנדרים ל"ה דקבעיא הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דשמיא וקאמר למאי נ"מ למודר הנאה כו', ול"ק דנ"מ לשמירה בבעלים, ואפ"ה אפשר דמזה אין הוכחה כ"כ די"ל חד מתרי טעמי נקט והה"נ לשמירה בבעלים וצ"ע, וע' בת' כנסת יחזקאל סי' ח'

רש"י ד"ה דינא הכי. תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ששמין לו הנבילה של בהמתו שמתה ע"י זה שהזיקה לו ועליה מוסיף ומשלם דמיהן כו', וכן פירש"י נמי בב"ק י"א ע"א וכה"ד הרמב"ם פ"א הט"ו מה' גניבה, ואין כן דעת התוס' בסוגיין צ"ו סוף ע"ב וע' במגיד משנה שם מש"כ בשם הירושלמי

תוד"ה ביום. ונראה לר"י דאין מגלגלין אלא כשנתבע טוען ודאי כו', ע' בביאור הגר"א לחו"מ סי' ע"ה ס"ק מ"ו ובנה"מ שם ס"ק י"א

, ע"ב שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תיהוי תיובתא דר"נ כו', ע' בנמו"י ובלח"מ פ"ג ה"ג מה' שאלה ובמל"מ שם פ"ד ה"א

שם לימא תיהוי תיובתא דר"ג כו', הא דלא מקשה הגמרא גם לר' יוחנן ע' בס' דרך חכמה לחו"מ סי' ג' סק"ב

שם כדאמר ר"נ כגון שיש עסק שבועה ביניהן ה"נ כו', ע' תומים סי' ע"ה ס"ק י"ג

תוד"ה והלה השני. כיון שמחזיר אחת הוה כאילו אומר איני יודע אם השאלתני כו', ע' ש"ך חו"מ סי' רצ"א ס"ק מ"ד ובס' גידולי שמואל לב"ב ד"ה ע"א

דף צ"ח ע"א מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שא"י לישבע משלם. הנה בב"ב ל"ד ע"א גבי נסכא דר' אבא אמרינן נמי מחוייב שבועה וא"י לישבע משלם, אמנם לכאורה ל"ד להדדי דהתם אינו יכול לישבע מחמת גזלנותא משום דחטף. משא"כ הכא אינו יכול לישבע מחמת חסרון ידיעה כדאמר והשאר איני יודע, ולפ"ז קשה בתוס' לעיל ד"ה סע"א דכיילו שני העניים דהכא ודב"ב בחדא מחתא וצ"ע, וע"ע בת' הרא"ש כלל ס"ד סי' ב' ובת' הריב"ש סי' תע"ו

ע"ב במשנה או שא"ל המשאיל הריני משלחה לך כו' וא"ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב, והנה בשטמ"ק הביא בשם הראב"ד קושית תלמיד צרפתי מאי קמבע"ל לעיל צ"ו ע"א אי אמרינן שלוחו ש"א כמותו גבי שאילה בבעלים הרי משנתנו היא זו דהמשאיל שלח ע"י שלוחו ואי נימא דשלוחו כמותו יפטר השואל מדין בעליו עמו אע"פ שמתה וע"ש מה שתרצו הראב"ד והר"ן

ולולא דבריהם היה נלע"ד שהפעולות מתחלקות לכמה אופנים בנוגע לשליחות, ישנם דברים שאינו נופל בהם שם שליחות כלל, מפני שמונחים אקרקפתא דגברא כמו ציצית תפילין וכ"ד שהוא חובת הגוף, ויש ששייך בהו דין שליחות כמו פסח תרומה קידושין גירושין כדהאריך בזה הקצוה"ח בסי' קפ"ב שפ"ב בשם התוס' רי"ד ע"ש, וישנם דגם שליחות אינן צריכין ובכ"ז נקראים ג"כ בלשון המשנה בסוג שליחות, כדתנן במעילה כ"א שלח ביד חש"ו אם עשו שליחותן כו' ופריך שם בגמרא והא לאו בני שליחותא נינהו ומשני עשאום כמעטן של זיתים או כאותה ששנינו נתנו ע"ג הקוף והוליכו או ע"ג הפיל והוליכו ה"ז עירוב אלמא קא עבידא שליחותיה כו' ע"ש, הרי חזינן דמשום ניחותא דפעולה גביה קרי לה בשם שליחות אע"ג דלאו בני שליחות נינהו, ואפשר דלא שלחם ג"כ נושא עליו שם שליחות משום דעכ"פ נעשתה רצונו ע"י פעולה זו, והנה שליחות דמשנתינו עומדת בודאי בסוג היותר נמוך דהא כל רצון המשאיל רק שהפרה תבוא ליד השואל ולא איכפת ליה אף כשתבא ע"י עכו"ם וחש"ו דלאו בני שליחות נינהו, ודמיא ממש להא דנתנו על הקוף או על הפיל והוליכו דה"ז עירוב משום דנתקיימה מחשבתו, ולפ"ז בשליחות כזאת ודאי דאינו נופל לשון הכתוב אם בעליו עמו, ולכן בכגון זה לא איסתפקו להו להש"ס, וכל הספק התם הוא מדכתיב בעליו בעליו תרי זימני ולהכי פשיט ליה מהפרת נדרים דהתם נמי כתיב תרי זימני אישה אישה א"נ משום דלשון בעליו ואישות משמע ליה דוקא הוא ולא שלוחו כמש"כ התוס' לעיל צ"ו סע"א, נמצא דרק על שליחות כזאת מספקא ליה לרבינא שם אי עומדת במקומו בלשון התורה והוא כמו בעליו עמו א"ד כוונת הכתוב בעליו ממש כמו חובת הגוף כעין מצוה שבגופו שא"א למסור לזולתו וע' באו"ח ס"ס תל"ד, ועפ"ז שליחות דמשנתינו אין לה שום שייכות לשליחות דלעיל צ"ו מפני שהם סוגים נפרדים כנ"ל

דף צ"ט ע"א ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו אמר שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה. והנה עפ"ז ניחא לעיל צ"ו ע"א גבי האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו, דקאמר תיבעי למ"ד שלוחו ש"א כמותו ה"מ שליח דבר מצוה הוא אבל עבד דלאו בר מצוה כו' ע"ש. והשתא עכ"פ תפשוט ליה האי דינא בעבד עברי דבר מצוה הוא נמי, וע"כ דכל שאלת רב עיליש הוא בעבד כנעני משום דיד עבד כיד רבו והחסרון הוא משום דאינו בדין שואל ומשאיל אבל, ע"ע אע"ג דישנן בדין שואל ומשאיל מ"מ אין להסתפק בו