אור הישר (נזיקין א) קמא

רש"י ד"ה רבא אמר. לא מחייבינן ליה דהא קלבד"מ כו' אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם כו', ע' ש"ך חו"מ סי' כ"ח סק"ב ובתומים וקצוה"ח ונה"מ ובמעין גנים שם ובס' ציץ הקדש סי' ה'

ע"ב תוד"ה דש. וא"ת דמשמע דפשיטא ליה כו' וא"כ עוף נמי נילף כו', בשטמ"ק בשם הראב"ד הקשה בקצרה אי יליף ר' יוסי ב"ר יהודא שור שור משבת אפילו אווזים ותרנגולים נמי וכדתנן בפ' הפרה אחד שור כו' וכן חיה ועוף כיוצא בהם ואי לא יליף שאר בהמה מנא ליה ע"ש

והנה כמו הראב"ד בקושיתו כמ"כ התוס' בתירוצם מספקא להו אי ס"ל לר"י בר"י כסתם משנה דס"פ הפרה. וקשה הרי בודאי פליג עפ"מ המבואר בסוגיין גופה דטעמא דר"י בר"י כי שור מה שור עד שיעשה בידיו וברגליו כו', הרי ס"ל דשור דקרא הוא דוקא שור, ואילו במשנה דב"ק ביאר בהדיא דשור דחסימה גם חיה ועוף כיוצא בהם ולמה נאמר שור שדבר הכתוב בהווה, והשתא כיון דלדידיה שור דקרא הוא דוקא מנא ליה גבי אדם דעד שיעשה בידיו וברגליו, בע"כ מן ההיקש דאקשת חוסם לנחסם כדפירש"י, וע' בספרי תצא פיסקא רפ"ז ובמפרשים ובמנחת חינוך שם מצוה תקצ"ו וצ"ע

דף צ"ב ע"א דא"ר אסי אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו, עמש"כ בחידושי לקמן קי"א ע"ב

שם אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו רחמנא ופירש"י וכל זמן דלא מטי לידיה לא זכי ליה דליתביה לאשתו ובניו ע"כ, ומשמע מדבריו דאם אך הוה מטי לידיה אז הוה מצי למיתביה להם מטעם זכיה דידיה לעצמו למ"ד משל שמים הוא אוכל, אבל אין כן דעת התוס' דהא כתבו בד"ה אי אמרת דאי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל ואין לו כח ליתן כלום, וכ"מ דעת הרמב"ם בפי"ב הי"ג משכירות דז"ל פועל שאמר תנו לאשתי ובני מה שאני אוכל או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני אין שומעין לו שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו וכ' הה"מ דס"ל משל שמים הוא אוכל ע"ש, הרי בהדיא דאפילו ממה דמטי לידיה אין לו הזכות לתת לאשתו ובניו, והטור בסי' של"ז שפסק כהרמב"ם והתוס' הביא די"א אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ובניו לפי שכבר זכה בו בעצמו, וכ' הב"ח דדייק מדקתני תנו לאשתי ובני דמשמע דוקא שאמר להבע"ה תן לאשתי ובני אז אין שומעין לו אבל אם כבר נטלו לאכול יש לו רשות ליתנו ע"ש, ולפמש"כ לעיל משמע דהאי י"א היא דעת רש"י דהכא שכ' דכל זמן דלא מטי לידיה כו' משמע דאי מטי לידיה יש לו הזכות לתת גם לאשתו ובניו

אולם במה דדייק הב"ח מדקתני תנו לאשתי ובני דמזה משמע דוקא שאמר להבעה"ב ליתן אז אין שומעין לו אבל אם כבר נטלו לאכול יש לו רשות ליתנו, לעד"נ דלאו להכי היתה כוונת הש"ס, רק ההבנה הברורה בכוונתם היא בד"ז, דבשלמא כשהוא אוכל שפיר אמרינן דכמו דרחמנא זכי ליה אכילת הפירות כמ"כ זכי ליה זמן בטול המלאכה לצורך האכילה, משא"כ אשתו ובניו בין אם נימא דמשלו או משל שמים עכ"פ אם יצטרך לתת להם הלא בזמן תלישה מן המחובר ונתינתו להם איכא בטול מלאכת הבעה"ב, ולה"ק תנו לאשתי ובני אבל הוא בעצמו לא יבטל, דהא אפילו באכילת עצמו אשכחן לעיל פ"ט ע"ב ובדף צ"א ע"ב דקפוד אבטול מלאכה ע"ש, ובזה מדוייק הלשון בש"ס אפילו בהא דקאמר בשלו הוא אוכל, יהבינן להו, ול"ק יהיב להו. דאיהו לא מצי יהיב משום בטול מלאכה, וכן בכל הברייתות לשון אין שומעין לו דמשמע לפקודתו ליתן להם, אבל הוא בעצמו בלא"ה אינו יכול לבטל ממלאכתו כנלע"ד, וע' משך חכמה פ' תצא בפסוק כי תבא בקמת רעך

ע"ב נתפרסו עגוליו נתפתחו חביותיו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיען מעשר ומאכילן כו', ע' לח"מ ומל"מ פי"ב ה"ה מה' שכירות

דף צ"ג ע"א שומרי פירות אמר רב כו' קסבר משמר כעושה מעשה דמי ושמואל אמר ל"ש כו' קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי והרמב"ם פסק כשמואל, ולכאורה צריך להבין מ"ט דשמואל, הלא השומר הוא לניחותא דבעל הכרם כמו הפועל, ושניהם שכורים לטובת הכרם ופעמים ששמירת השומר מהיזק תביא תועלת יותר גדולה לבעליו מעבודת הפועל בפעולתו הממשית, ומדוע יוגרע כחו שלא לאכול בכרם כמו הפועל, זולת אם נימא עפ"מ דתניא לעיל פ"ז ע"ב כי תבא נאמר כאן ביאה ונאמר להלן לא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר ע"ש, וסתם פועל הוא בפעולות ממשיות, אולם א"כ היה להם לפלוגי בהבנת הכתובים ולא כדמשמע ברור בש"ס דכל פלוגתתם הוא בסברא, אולם זה אין להקשות לפ"מ דפסקינן דשומר לאו כעושה מעשה דמי, ל"ת דבל תלין לשומר מנא לן, הרי כתיב לא תלין פעולת שכיר ולשון זה מורה דקאי על פעולה, די"ל כיון דכתיב נמי ביומו תתן שכרו ובלשון זה נכלל גם שכירות דשמירה. א"כ יגיד עליו רעו דבל"ת דבל תלין גם שמירה בכלל, ועמש"כ בחידושי לשבת דק"ז ע"א

שם קסבר משמר כעושה מעשה דמי, והקשה בס' מעיני החכמה הלא לעיל פ"ז ע"ב יליף כי תבא בביאת פועל מלא תבא עליו השמש והאי קרא דלא תבא בשכיר כתיב דיש בזה נמי אם שכרו לשמירה, א"כ אפילו משמר לאו כעושה מעשה