אור הישר (נזיקין א) קמ

מדר"ש דאמר שהכרשינים יפות לה מן הכל, דילמא רק ר"ש קאמר לה הכי משום דאיהו דריש טעמא דקרא לקמן קט"ו ע"א, אבל למאן דלא דריש טעמא דקרא גזה"כ הוא ובעיא במקומה עומדת וצ"ע כעת

תוד"ה אבל. התם משום דשבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת ע"כ, וקשה איך יפרנסו בתירוצם זה הא דקאמרו בש"ס פ' חרש קי"ד ע"א שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן ע"ש, הרי בהדיא דמשום קלות יו"ט דלית ביה רק איסור לאו לא גזרו ביה רבנן ולא אמרינן חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת, ואם ביבמות שם דאיירי במפרק הנוגע למלאכת עצמו ואפ"ה מצאו לחלק בגזירתם בין שבת ליו"ט מכש"כ בדבר שכל עיקרו הוא באמירה לנכרי בודאי דאפשר לחלק בין שבת ליו"ט, אמנם י"ל דהתוס' נקטו סברתם להיפוך, דבדבר פרטי הנוגע לו לעצמו לא העמידו דבריהם כ"כ והקילו גבי יו"ט משום דלית ביה סקילה כמו גבי שבת, משא"כ אמירה לנכרי שהוא ענין כולל הנוגע לכל המלאכות שפיר העמידו דבריהם ליו"ט כמו לשבת

ובזה מתורץ קושית המל"מ בפ"א הי"ז מה' יו"ט, שהקשה מהא דיבמות שם שהחמיר בשבת והקילו ביו"ט אסוגיא דריש ביצה דקאמר שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה סתים לן כר"ש דמיקל יו"ט דקיל ואתי לזלזולי בה סתים לן כר' יהודא דמחמיר ע"ש, הרי דחששו להחמיר טפי ביו"ט דוקא משום דקילי בכדי דלא ליתו לזלזולי ביה ולא נקטו להקל ביו"ט משום דלית ביה סקילה רק לאו בעלמא, ולפמש"כ ניחא שפיר דביבמות שם דאיירי במפרק כלאחר יד שהוא ענין פרטי וביו"ט שהוא רק איסור לאו הקילו, משא"כ בביצה שם דאיירי בנוגע לכלליות דיני מוקצה וביו"ט דקיל ואתו לזלזולי בהו לכן העמידו דבריהם והחמירו בהו טפי, וע' ברמב"ם ובמ"מ שם, וחילוק זה מתאים עם מש"א בביצה כ"א ע"א שאני שבות שבת משבות יו"ט ופירש"י דהחמירו חכמים בדבריהם בשבת מביו"ט ע"ש, ולכאורה הוא ג"כ נגד סוגית הש"ס דריש ביצה, אולם לפמש"כ ניחא דהתם נמי נוגע למלאכה פרטית, ובזה מצאו להעמיד יותר על דין תורה להקל ביו"ט, וממקומו הוא מוכרע דאל"כ ל"ל דכתב רחמנא בשבת סקילה וביו"ט דק לאו אם לא לגלות דיו"ט קילא, ואיך יחמירו רבנן בדבר שהוא קל מדין התורה, משא"כ בדבר שהוא ענין כללי כמו מוקצה והוא נמי מסור לרבים. שם העמידו דבריהם דלא ליתו לזלזולי ביה כנ"ל, וע' בת' באר יצחק חא"ח ס"ס י"ג

ע"ב בני מערבא סברי לה כר' חידקא דאמר ב"נ מצווין על הסירוס כו', ע' שאילתות פ' אמור סי' ק"ה ובהעמק שאלה שם

שם בעי מיניה ר' יונתן מר' סימאי חסמה מבחוץ מהו שור בדישו אמר רחמנא והא לאו בדישו הוא א"ד לא תדוש בחסימה אמר רחמנא כו', וקשה הלא לעיל ע"א חזינן מהא דבעו מיניה מרב ששת דלאו דחסימה הוא מאחד משני טעמים או משום דמעלי לה או משום דחזיא ומצטערא, ולפ"ז מה מקום לבעיא דחסמה מבחוץ הלא חסרון טובתה וצערא היכן אזלו, מאי נימא דבעיא דהתם הוא רק למאן דדריש טעמא דקרא ולהכי קפשיט ליה מר"ש כמש"כ בחידושי שם, והכא קבעי למאן דלא דריש טעד"ק, א"כ הוא גזה"כ ומאי פשיט ליה מקרא דיין ושכר אל תשת דכתיב גבי כהונה, דילמא הכא כן הוא הגזה"כ דוקא בדישו אבל חסימה מבחוץ הבעיא במקומה עומדת וצ"ע כעת

שם מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות ה"נ בשעת דישה לא תהא חסימה, ע' תו"י יומא מ"ט ע"א ד"ה ושיכור ובס' זבחי אפרים לזבחים י"ד ע"ב בתוד"ה שכור

שם החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור כו', ע' בת' שיבת ציון סי' נ"ג

שם ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוה מעשה, ע' רש"י כתובות ל"ב ע"א ד"ה שכן לא עשה מעשה ובשטמ"ק שם ובנחל אשכול לס' האשכול ח"ג ס"ס י"ג וע"ע בנוב"י מ"ת חי"ד סי' קס"ח

רש"י ד"ה מבית אביך כהן היה, ונרשם עה"ג דבסנהדרין ע"א ע"א משמע שלא היה כהן ע"כ, ולעד"נ דכמ"כ הי"ל להעיר מברכות י"ח ע"א דר' חייא ור' יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות כו' ועמש"כ בחידושי לסנהדרין שם

תוד"ה מחלפי אהדדי. שלא מדעתן היו מסרסין אותן ומ"מ היו מחלפין כו', ע' ספר האשכול ה' חסימה ובספר הפרנס סי' ש"ה

תוד"ה ר' יוחנן. וי"ל דלא קאמר ר' יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה כו' ע"כ, וקשה א"כ מאי פריך רבא לרמב"ח בשבת קנ"ג ע"ב דמחמר לא הוי מעשה משום דליכא בזה אלא דבור בעלמא שמנהיג בקול כדפירש"י שם, וגבי חיוב חטאת בעינן מעשה דכתיב לעושה בשגגה ע"ש, הרי לפמש"כ התוס' הכא דאם הדבור בלבד יספיק לפעולתו אז נקרא גם הדבור מעשה. א"כ גם במחמר כיון דדבורו בקולו יספיק לו להנהיגה הרי נקראת זאת מעשה ומתקיים קרא כדכתיב לעושה בשגגה, וצ"ע כעת, ועמש"כ בחידושי לשבת שם וליבמות דף ל"ו ע"א ולתמורה ד"ג ע"ב ולזבחים כ"ט ע"ב

דף צ"א ע"א אמר אביי הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם, ע' שטמ"ק לכתובות ל"ב ע"ב בד"ה שלא השם

שם דאמר שמואל במנאפים עד שיראה כדרך המנאפים. ע' מה שהאריך בזה בנוב"י מ"ת חאה"ע סי' י"א.