אור הישר (נזיקין א) קלח

רש"י ד"ה היא אמרה קמח והוא סלת, ע' תבואת שור קונטרס בכור שור

רש"י ד"ה לימדה תורה. דכל נקודה עוקרת התיבה כו', עמש"כ בחידושי למנחות פ"ז ע"ב

רש"י ד"ה משמנין ביניהן לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינונית עכ"ל, וכ' הגר"א ז"ל בהגהותיו וז"ל נ"ב ורמב"ם מפרש שמחשבין היתר שבשכירות והפחות ונותן החצי וכן פי' בב"ב ק"ז ע"ב וכן הבין הגר"א בביאוריו לחו"מ ס"ס של"א דהרמב"ם פליג על פירש"י ע"ש, ונ"מ גדולה לדינא הוא בסכום התשלומין דלרש"י הוא כמנהג המדינה בינונית, ולהרמב"ם מחצה מן הכולל שביתר ושבפחות עפ"מ שהסביר המ"מ שם בפ"ט ה"ב מה' שכירות שאם היה הגדול שבשכירות בארבעה והמיעוט בב' נותן לו ג' ע"ש, עוי"ל דאם קצתן נשכרין בג' וקצתן בה' וקצתן בו' אין נותנין לו ה' כשיעור הבינוני אלא כשיעור המחצה שבין הג' לו' והיינו ארבע וחצי כמש"כ שם הסמ"ע ע"ש, וזהו לפ"מ דנקיט כהרמב"ם אבל לפירש"י דלא אזיל בתר דין מחצה בדיוק, לדידיה אפ"ל דבאופן זה נותנין ה' דזהו שיעור הבינוני במנהג המדינה, כן י"ל דאם במנהג המדינה איכא דמוגר בארבע ואיכא דמיתגר בתלת והוא בעצמו שכרן ולא ע"י שליח כהא דר"פ האומנין. דלהרמב"ם היה צריך ליטול ג' וחצי וע"ש בלח"מ, ולרש"י דלא אזיל בתר שומת השכירות רק מנהג המדינה הוא העיקר אפ"ל דאזלינן בתר רוב שוכרי פועלים במדינה

אמנם על עצם דברי הגר"א ז"ל אני דן. דלע"ד בלתי מובן מנ"ל דרש"י ורמב"ם פליגי בזה, ובע"כ דדייק מדכתב רש"י לא בפחות ולא ביותר, ואילו לפי' הרמב"ם בהכרח דחשבינן הפחות והיותר כדי להשוות הכולל שביניהם למחצה כנ"ל, ולע"ד קשה אדרבה דוק מינה לאידך גיסא, מדוע סיים רש"י בלשונו תיבת בינונית, דלכאורה שפת יתר הוא דהא בתור פרשן ע"ד הש"ס בהא דהכל כמנהג המדינה היה די לו באמרו לא פחות ולא יותר אלא כמנהג המדינה ול"ל לסיים תיבת בינונית, ועפ"ז הרי יש מקום לאמר ג"כ בדעת רש"י במש"כ לא בפחות ולא ביותר, היינו לא בפחות לבד כדברי הבעה"ב ולא ביותר לבד כדברי הפועל אלא כמנהג המדינה בינונית היינו דנקטינן מנהג המדינה של הפחות והיותר ביחד ומנהג זה עבדינן בינונית, כגון אם הגדול שבשכירות הוה ארבעה והמועט בב' נותן לו ג' והוא ג"כ כדעת הרמב"ם עפ"מ שיפרש המ"מ, ולפ"ז אין שום מחלוקת בין רש"י להרמב"ם אף לדינא, וע' בכורות די"ח ע"א רש"י ד"ה והא משמנין ושם בד"ה שומן וברשב"ם ב"ב ס"פ בית כור וצ"ע

תוד"ה למה נקוד. כ"מ שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב ע' מהרש"א להוריות ד"י ע"ב

ע"ב כדתניא כי תבא נאמר כאן ביאה ונאמר להלן לא תבא עליו השמש כו', עמש"כ בחידושי לקמן קי"א ע"ב

שם ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב אי אתה אוכל, ע' התוה"מ פ' תצא סי' קל"ב ובמשך חכמה שם בפסוק כי תבא בכרם רעך

תוד"ה אימא. וא"ת ואמאי לא נילף מחרמש כו', בת' הריב"ש סי' רע"ז האריך בדברי התוס' ובכלל הסוגיא ע"ש

תוד"ה אלא למ"ד. פי' בקונטרס דפלוגתייהו בהגוזל ומאכיל וקשיא כו' אלא אור"י דפלוגתייהו לקמן בהמקבל דאיכא דשרי גזילתו ממש כו', ע' בתוס' לעיל מ"ח ד"ה נתנה לסיטון ובת' הגאון מהר"ח זצ"ל מוואלאזין בת' חוט המשולש מס' י"ד עד סי' י"ח

דף פ"ח ע"א וד' יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו, ע' בתוס' גיטין פ"א סוף ע"א ובנספחים לאוצר הגאונים לברכות ל"ה ע"ב

תוד"ה עד שיראה פני הבית. וא"ת והא תנן בפ"ג דמעשרות כו' איזהו חצר שחייבת במעשר חצר צורית כו' וי"ל דמודה ר' ינאי דחצר קובעת מדרבנן והא דאמר עד שיראה פני הבית היינו מדאורייתא ע"כ, ובס"פ יוצא דופן כ' כן התוס' בשם ר"ת

ולכאורה מפשטות לשון הרמב"ם בפ"ד מה' מעשר משמע דלא ס"ל כדעת התוס', דבהלכה א' שם כתב אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר בערתי הקדש מן הבית כו', הרי דס"ל כר' ינאי דהכא, ובהלכה ז' שם מסיק כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובע למעשר כו' ע"ש משמע דשניהם הם מן התורה, וא"ל דבחצר פסק הרמב"ם כר' יוחנן דגם קביעתו הוא מה"ת ז"א דהא ר' ינאי רביה דר' יוחנן הוה וקיי"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב כדכ' הב"י ביו"ד סי' ל"ב ע"ש

ונלע"ד דהרמב"ם טעמיה דנפשיה נקט והביא מתחילה דעת ר' ינאי יחד עם דרשתו מן המקרא, ואח"כ פסק נמי לדר' יוחנן דחצר קובעת מטעם הכרעת המשנה דמעשרות שם שהביאו התוס' וסתימת הש"ס בביצה ל"ד ע"ב דעכ"פ בדבר שנגמרה מלאכתו קובע חצר למעשר ע"ש, ונראה דגם רש"י ז"ל פסק כר' ינאי ור' יוחנן ביחד, דהא כתב בביצה שם ד"ה תנוקות וז"ל ואע"ג דקיי"ל אין הטבל מתחייב במעשר לאכלו אכילת עראי עד שיראה פני הבית או פני החצר בב"מ כו' ע"ש, וכן בתר הכי בד"ה מ"ט כתב וז"ל ובית וחצר שוין כדאמרינן התם בהשוכר כו' ע"ש, וכיון דעיקר סמיכתו של הרמב"ם