אור הישר (נזיקין א) קלג

מדוע מיחס שמעתא זו בדר' יוחנן הלא בתוספתא דב"ב פ"ד היא שנויה, ואי לא שמיע ליה לר' יוחנן ההיא ברייתא וקאמרה משמיה דנפשיה קשה על מסדר הש"ס שהביא תניא נמי הכי מברייתא דמוכר שפחה שהיא רישא דמוכר פרה בתוספתא שם ולא אייתי מהא דמוכר פרה גופה השנויה שם בסיפא, ואי משום קצת שינוי הלשון בתוספתא גבי פרה מהא דר' יוחנן הלא שינוי לשון כזה איתא נמי בתוספתא שם גבי שפחה מכפי המבואר בסוגיין, ולאמר דגם מסדר הש"ס לא ידע ממתניתא דפרה כמו ר' יוחנן משפחה הוא דוחק גדול, וע' בתוספתא כתובות פ"ז ובלשון הרמב"ם פט"ו מה' מכירה, ובת' הרא"ש כלל מ"ב

וראיתי במעיני החכמה שהקשה בסוגיין לפ"מ דקיי"ל כשמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דיכול לאמר לשחיטה מכרתיו לך וא"כ בלא"ה לא הוי מקח טעות דלשחיטה אין אלו מומין מזיקין כלל ותירץ דאפשר נקט דוקא המוכר שור לחבירו דשור נקנה רק לטביחה או לרדיא משא"כ פרה דנקנית לרדיא ולגדל ולחלב ע"ש, וע"פ דבריו נצטרך לאמר דפלוגתא דרב ושמואל ר"פ הפרה הוא דוקא בשור ור' יוחנן דבסוגיין ודתוספתא הנ"ל הוא דוקא בפרה וחדוש גדול הוא, וגם עצם חילוקו א"א לאמר לפמש"כ רש"י ר"פ המניח והרשב"ם ר"פ המוכר פירות דלהכי יכול לאמר לשחיטה מכרתיו לך ולא אזלינן בת"ר משום דאין הולכין בממון אחר הרוב הרי דאין לחלק משום דבין לוקחי פרות נמצאים שלוקחין גם לשאר דברים ולהכי סברא יותר דלא קנה אותה דוקא לשחיטה, דז"א ע"פ ההנחה דלא אזלינן בזה בת"ר אלא בתר עצם הטענה, וא"כ מה לנו אם יש בין הלוקחים שקונים גם לזולת השחיטה, כיון דעכ"פ דנקטינן אליבא דדינא לטענה טובא מה דיכול לאמר לשחיטה מכרתיו לך ואתה מן המיעוט כנ"ל

ולכאורה לר' יוחנן דבסוגיין בלא"ה לא הוה קשה דאפשר דלא ס"ל כשמואל אלא כרב דהתם דהוי מקח טעות גם במוכר ונמצא נגחן, רק לשמואל דהתם תקשה מהתוספתא שהוא ג"כ דברי ר' יוחנן כנ"ל, או על הפוסקים דנקטו כשמואל שם וכדר' יוחנן דהכא, אכן לק"מ דאפ"ל דהכא איירי שהלוקח אמר מ מתחילה אל המוכר שקונה אותה לרדיא או לחלב. ובאופן זה כו"ע ס"ל דלא מצי למימר לשחיטה מכרתיו לך רק משום דיחד עם זה קא"ל נמי בשעת הקנין שהיא נגחנית ונשכנית כנלע"ד

ע"ב במשנה כל האומנין שומרי שכר הן ע' ביאור הגר"א לחו"מ סי' ע"ב סקי"א

שם וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות ש"ח, ע' מרדכי דפרקין רמז שס"א ובתשובות מיימוני לס' משפטים סי' י"א

שם שמור לי ואמר הנח לפני ש"ח, והנה אם צריך משיכה לזה להתחייב באונסין היא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, וע' בס' אבן האזל פ"א ה"א מה' נזקי ממון

שם הלוהו על המשכון שומר שכר כו', ע' בת' הרשב"א סי' אלף ט' ובת' מהרשד"ם חח"מ סי' צ"ה ובקצוה"ח סי' ע"ב סק"ד

שם אפילו תימא ר"מ בההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה כו' הוי עליה ש"ש, ע' בת' מהר"ם ב"ד ברוך סי' תקמ"ז ובת' באר יצחק חח"מ סי' ו'

רש"י ד"ה ואני אשמור לך למחר דלאו במלאכתו הוא השתא, בתשובות הרמב"ם שי"ל ע"י חברת מקיצי נרדמים סי' רפ"ו הסביר טעמא דר"פ הכא באופן אחר ע"ש

רש"י ד"ה שמירה בבעלים היא. אבל השאילני כליך כו' אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר, ע' העמק שאלה לשאילתות פ' ויצא סי' כ' אות ט'

תוד"ה הא גמרתיו. דתרתי בעינן שמשתכר ותפיס ליה אאגריה, ע' קצוה"ח סי' ע"ב ס"ק י"ב

ע"ב א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, ע' בת' הרא"ש כלל פ"ב סי' א'

שם ע"כ ל"ק רבי התם אלא בחצירו דלעיולא רשותא קא בעי למשקל מיניה כו', ע' שאילתות פ' ויצא סי' כ' ובהעמק שאלה שם אות י"א

רש"י ד"ה כאן שמשכנו בשעת הלואתו. ומתניתין כשמשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לאחר זמן כשתובעו מעותיו בב"ד ולא שילם ומשכנו ע"פ ב"ד דההיא וראי לגוביינא שקליה ע"כ, לכאורה הלא במשנה דלקמן קי"ג ע"א דתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד פירש"י והגיע זמן ולא פרע לו, הרי דהוא שלא בשעת הלואתו וע"פ ב"ד משכנו, ואפ"ה תנן התם מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ע"ש, וכיון שהוא עדיין בכלל השבת העבוט איך נופל לאמר דלגוביינא שקליה, ובע"כ דאין כוונתו לגבות בזה את עצם המשכון בשביל החוב, רק הכוונה שהמשכון יהיה שיעבוד לגבות על ידו ושלא תשמטנו שביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו כדלקמן קט"ו ריש ע"א, ולדברי התוס' שם הוא נמי כדי שלא יוכל הלוה לכפור וימהר לפרוע חובו ולבקש מעות כי מתבייש שבכל יום ויום יחזירו משכנו ע"ש, ואשמעינן במשנתנו דאפילו בכגון זה הוי ש"ש כיון דהיה שלא בשעת הלואתו, ולאפוקי בשעת הלואתו כדמיירי ר"א דאז לא הוי רק ש"ח. כנלע"ד בהבנת רש"י ז"ל, וע' ר"ן ר"פ שבועת הדיינין במש"כ אהא דמחלקותן של בעל העיטור עם הרב ר' יוסף הלוי ז"ל ובנמו"י רפ"ק דמציעא בסוגיא דהילך ובריב"ש סי' שצ"ו המובא בקצוה"ח סי' שנ"ט סק"ב.