אור הישר (נזיקין א) קל

ולולא

דבריהם ז"ל היה נלע"ד לחלק בד"ז, דהנה כל קנין הוא רק על דבר ודאי המוכן לפני המקנה והקונה כגון הממון או החפץ, בדרך שכ' הרמב"ם רפ"ד מה' שותפין כשירצו השותפין להשתתף במה יקנה כ"א מהן ממון חבירו להשתתף בו כו' ע"ש, הרי דחל הקנין על הממון, וכן אם המרו זל"ז אם זה העובר לפניהם הוא נזיר דהדבר הוא כאחד מהם, וכן במה שהמרו זל"ז אם יקפיד הלל דתכונות הלל היה קבוע וקיים בו, רק העדר הידיעה היתה להם ובזה שייך קנין, משא"כ משחק בקוביא שכל עוד שלא זכה האחד אין דבר בעולם על מה לחול הקנין כיון שעצם הדבר יהיה נולד אח"כ, ואחרי אשר יצא הוא המנצח הרי קנה המעות אז עם הנצחון וטרחת הנצחון הוא נוטל, ועל טרחה לא שייך לא קנין ולא אסמכתא רק אחרי שטרח ישלם המנוצח להמנצח שכר טרחתו כפי תנאי הענין ולפי מקומו ושעתו וצ"ע כעת

ע"ב ותיפוק ליה דשליח שוייה מעיקרא א"ל בתגרא דזבין ומזבין, ע' אור זרוע סי' רל"ג ובביאור הגר"א ליו"ד סי' קע"ה ס"ק י"א

דף ע"ה ע"א במשנה אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח והלל אוסר כו', ע' תוי"ט ותוס' רע"ק בשבת ר"פ שואל

שם בני חבורה המקפידין זע"ז עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מניין ומשום לוין ופורעין ביו"ט כו', ע' בת' הריב"ש סי' קנ"ו ובליקוטי הגר"א על הרמב"ם פ"ז ה"י מה' גניבה

במשנה אומר אדם לחבירו נכש עמי ואנכש עמך כו' ולא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך כו' והנה ממשנתינו מוכח שפיר דין איסור רבית בשכירות אדם, ולפ"ז איכא למידק בלשון הרמב"ם דאהא דכתב בפ"ז הי"א מה' מלוה האי דינא דמשנתינו, הקדים בהלכה הקודמת שם וכ' אסור להרבות בשכר האדם כיצד לא יאמר לו עשה עמי היום מלאכה זו שהיא שוה כסף ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה שהיא שוה שתים ע"ש, ולפמש"כ אחרי שכ' לדינא דמתניתין הלא שפיר חזינן דיש איסור רבית בשכר האדם ומדוע צריך אל ההנחה בהלכה הקודמת, ואע"ג דבדין המשנה נמצא רק רבית מלאכה על מלאכה והרמב"ם שם הוסיף סכום שוה כסף על שוה שתים, אבל גם זה אפשר להבין מדין המשנה וצ"ע כעת

ע"ב במשנה עוברים משום לא תתן, ופירש"י על לא תתן לו את כספך לא תתן לו בנשך כו', וכ"כ נמי הרי"ף והרא"ש ע"ש, ומשמע דכוונתם דאילו מלשון המשנה משום לא תתן היה אפשר לפרש דקאי על ובמרבית לא תתן אכלך, ומשו"ה מפרשי דקאי ארישא דקרא את כספך לא תתן לו בנשך, אכן קשה דבמשנה נקט רק חמשה לאוין וברמב"ם רפ"ד מה' מלוה חשיב ששה לאוין, היינו דהוסיף על אלו לאו דובמרבית לא תתן אכלך. וזה מתאים עם אוקימתא דרבא בריש פרקין דנשך ותרבית חדה היא ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין ע"ש וצ"ע כעת

שם תניא רשב"י אומר מניין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום ת"ל נשך כל דבר אשר ישך אפילו דיבור אסור, כה"ג לעיל ס"פ המפקיד דהא כמו לב"ש כן לב"ה קאי על כל דבר פשע על הדיבור וע"ש בתוס' מ"ג סוף ע"ב

שם רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרווייהו כאילו דנו בב' דינין כו', היינו ר' אמי ור' אסי דאמרי הכי על כיון שנצרך אדם לבריות בברכות ד"ו ע"ב

שם כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים כו', ע' בס' עיון יעקב לעין יעקב ס"פ שבועת הדיינין

שם אפילו אנא נמי שלח ליה כש"כ מר דטריד בגירסיה משתלי כו' ע' ענף יוסף לעין יעקב יומא פ"ק סי' ז'

שם מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי, ע' לבוש האורה על פירוש רש"י ר"פ לך לך

רש"י ד"ה מלוה עובר. והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי כו' ע"כ, הוא ע"פ מסקנת הש"ס לעיל ס"ב ע"א דשומא מילתא היא, והוא משעת כתיבה כדאמרינן בב"ק ד"ל ע"ב

דף ע"ו ע"א דאיכא דמיגר בארבע ואיכא דמיגר בתלת והק' הלח"מ בפ"ט ה"ג מה' שכירות אמאי לא נימא בכעין זה משמנין ביניהם כדאמרינן לקמן פ"ז ע"א וכ"פ שם הרמב"ם ה"ב ועפ"ז הי"ל לפועל ליטול הממוצע שלש ומחצה וע"ש שהאריך בזה, ולעד"נ בפשוטו דהתם בע"כ איכא מנהג המדינה. דהא סוגיא דפ' הפועלים קאי על לשון המשנה דקתני הכל כמנהג המדינה וקאמר הכל לאתויי מאי ומשני לאתויי הא דתניא השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכ"א משמנין ביניהם ופירש"י כמנהג המדינה בינונית ע"ש. וע"ע בהגהות הגר"א בגמרא ובביאוריו לחו"מ ס"ס של"א, ומשום דהאי דינא דמשמנין שם קאי על מנהג המדינה להכי מסיק התם בירושלמי זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה וע"ש ברי"ף וברא"ש, והמקשן בסוגיין דפריך וליחזו פועלים היכי מיתגרו כוונתו נמי דניזל בתר מנהגא כיון דהמנהג הוא ההלכה בזה, ואהא משני ל"צ דאיכא דמוגר בארבע ואיכא דמוגר בתלת, ופירושו דליכא כאן מנהגא רק כ"א מהפועלים יוסיף על משכורתו עד מקום שידו מגעת וכן כל בעה"ב יגרע כפי יכולתו, ולישנא דתלת וארבע הוא לאו דוקא הכא, ורק משום