אור הישר (נזיקין א) יג

וע' בחו"מ ומפרשים סי' ש"צ ס"ב ובתקפו כהן סי' ג' וסי' מ"א וסי' קי"ב

שם מ"ש כוליה נזק דלא דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור ח"נ נמי כו'. עמש"כ בחידושי לעיל ד"ה ע"ב

שם וחזיר שאכל חתיכה של בשר משלמין נ"ש, וכה"ג בברייתא דלעיל י"ז ע"ב וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם ח"נ, ואע"ג דלקמן ע"ט ע"ב תנן אין מגדלין חזירין בכל מקום. והמגדלן קם ליה בארור כדתניא שם פ"ב ע"ב, מ"מ איצטריך לאשמעינן האי דינא למאן דעבר וגדלן, או שנפלו לגר בירושה או שגבה מעכו"ם בחובו ובתוך כך קודם שמכרן הזיקו, וע' יו"ד ס"ס קי"ז ובמפרשים שם, וע"ע בתוס' לקמן פ"ב ע"ב ד"ה לא יגדל ובפסחים כ"ג ע"א ד"ה אמר ובסוכה ל"ט ע"א ד"ה וליתיב

תוד"ה וחזיר. אכילה ע"י הדחק היא והא דתנן כו' כ"מ שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריכין בדיקה אור"ת דשאני נפלים דרכיכי, וקשה הלא בבשר נפלים אמרינן בפסחים שם דלא משיירא, וסתמא דנפלים הוא אפילו בדאיכא נמי גידין ועצמות דאקושי טפי מחתיכה של בשר דבסוגיין, ולכן לולא דברי התוס' היה נלע"ד. עפ"מ שיל"ד בגמרא אמאי תנא חתיכה של בשר, ליתני וחזיר שאכל בשר, ולהכי י"ל דבדוקא אמרו בלשון זה, משום דלשון חתיכה של בשר נופל על בשר המיוחד למאכל אדם, ודוקא זה נחשב לגבי חזיר אכילה ע"י הדחק, משא"כ בשר הנפלים דאיכא גבייהו זוהמת האשפתות מקבריהן המכשיר לגבי חזיר לשויא אוכלא, עד דאכיל להו כולה יחד עם הגידין והעצמות ולא משייר כלום

דף כ' ע"א תוד"ה מתגלגל מהו. פ"ה דמספקא ליה אי בתר אכילה אזלינן ואי בתר לקיחה וקשה דלקמן כ"ג ע"א גבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש פשיטא לן דאי אכליה בגדיש ד דעלמא דפטור כו' ע"כ, ביאור לדבריהם דמקרא גופיה דכתיב ובער בשדה אחר, לאו ראיה היא להוכיח דאין אנו מתחשבים רק עם האכילה במקום ההיזק, דקרא איירי בעצם פעולת ההיזק שהיא האכילה ובכלל ההיזק שנעשה ברשות הניזק נעשתה הלקיחה ממילא, אולם בעיא דר"ז לפי פירש"י היא היכא דהלקיחה והאכילה היו בשתי רשויות, מי נימא כיון דהלקיחה היא הכשר האכילה ולא סגי בלא"ה אזלינן בתרה, א"ד כיון דעכ"פ בקרא אכילה כתיבא אין לנו להתחשב עם מקום הלקיחה אלא עם מקום האכילה, ועפ"ז שפיר מצאו התוס' מקום להקשות מהא דכלב שנטל חררה והלך לגדיש, דגם שם היו הלקיחה והאכילה בשתי רשויות. ואפ"ה פשיטא לן התם דאי אכליה בגדיש דעלמא דפטור, הרי דרחמנא קפיד רק על האכילה ברשות הניזק ומ"ש דהכא מספקא להו, וע' ברמב"ם וראב"ד ומפרשים פ"ג ה"ד מנ"מ ובסמ"ע סי' שצ"א סקכ"ב ובביאור הגר"א שם ס"ק כ"ג כ"ד

תוד"ה זה אין נהנה. דאפילו גרשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ע"כ, לכאורה דמיא קצת להא דהדקיה באינדרונא דלקמן צ"א ע"ב, ולהא דאמרינן בירושלמי ב"מ פ"ה ה"ג ושם פ"ט ה"ג המבטל כיס של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו וע"ש במה"פ וצ"ע, וע"ע בחידושי הר"ן לב"מ קי"ז סוף ע"א

ע"ב א"ל לכי תשמש לי שקל סודריה כרך ליה, ויל"ד טובא הלא רמב"ח חתניה דרב חסדא הוה כדאמרינן בב"ב י"ב ע"ב ובברכות מ"ד ע"א, ואיך דרש ממנו שישמשנו, והרי חייב אדם בכבוד חמיו כמבואר ביו"ד סי' ר"מ סכ"ד, ואף אם נימא דזה היה קודם שנעשה חתנו, אבל עכ"פ היה זקן ממנו, ורב חסדא כהן היה כדאמר בברכות שם וע' שבת ד"י ע"ב רש"י ד"ה רב חסדא, ובירושלמי ברכות פ"ח ה"ה אמרינן המשתמש בכהונה מעל, וכן קשה אהא דהראשונים חקרו אם הכהן יכול למחול על כבודו כדהביא שם במה"פ, אמאי לא הביאו מהא דבסוגיין דרב חסדא שקל סודריה וכרך ליה, ואפשר דבכה"ג לא נקראת מחילה דרב חסדא לגרמיה הוא דעביד, למען תתברר לו מקור הלכה זו מדין המשנה ע"י שמושו, אבל על רמב"ח קשיא וצ"ע כעת

שם בנאה לתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתיו שוה פרוטה, ואילה"ק הרי אין מועלין במחובר לקרקע כדתניא במעילה י"ח ע"ב, די"ל כמש"כ התוס' בערכין כ"א סוף ע"א דאתיא כרב דאמר תלשו ולבסוף חברו הוי תלוש וכיון דבני לה מיהא מעל, ועמש"כ בחידושי שם ולמעילה ד"כ ע"א ולחולין ט"ז ע"א

תוד"ה הא איתהנית. וא"ת ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש אלו נערות אמאי חייב האוכל כו', ע' שעה"מ פ"ג ה"ט מה' גזילה

בא"ד וי"ל דלא דמי הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה מתחילה כו', ע' בתוס' לקמן ק"א ע"א ד"ה או דילמא ובדף ק"ב ע"ב בד"ה מי הודיעו

תוד"ה אפקורי. אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית, ע' בת' ברית יעקב ס"ס ק"ט ובת' באר יצחק חי"ד סי' כ"ג ובתרומת הכרי סי' רס"ב

תוד"ה טעמא. וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה כו', ע' נוב"י מ"ת חח"מ סי' כ"ד

תוד"ה נתנה לחבירו. בפ"ק דחגיגה פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן וא"ת