אור הישר (נזיקין א) קכח

שלוחי דידן משום מי איכא מידי, וכן אם איתא דיש היתר רבית ע"י שליח א"כ בקידושין דכ"ג ע"ב דבעי לדחות הך סברא דמי איכא מידי מהא דעבד לא מצי לקבל גיטיה ושליח מצי משוי ודחי ולא היא כו' ע"ש, הלא הול"ל הרי רבית דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי, וא"ל דברבית אי אתינן אל ההיתר הלא אז בטלה השליחות משום דאשלד"ע. אכן בזה גופה קשה לפ"מ דמסקינן בקידושין מ"ג ע"א דאף דאשלד"ע מחייב בד"ש דהא פריך שם בפשיטות מכלל דת"ק סבר אפילו בד"ש נמי פטור ומשני בי דינא רבה ובי דינא זוטא איכא בינייהו ופירש"י עונש גדול ועונש קטן וכ"כ השטמ"ק בב"ק נ"ו ע"א בשם המאירי דאף מה שהוא פטור מד"ש איסור מיהא קעביד, וביותר תקשה על הש"ך דביו"ד שם גבי רבית ע"י שליח הסכים להיתר הרמ"א ומשום דאשלד"ע ובחו"מ סי' ל"ב כתב איהו גופיה דאף דאשלד"ע חייב בד"ש וע' בת' חו"י סי' קס"ו

ועוד דמשנה שלימה שנינו במעילה כ"א שלח ביד חש"ו אם עשו שליחותן בעה"ב מעל ופריך והא לאו בני שליחותא נינהו ומשני עשאום כמעטן של זיתים כו' או כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו או ע"ג הפיל והוליכו ה"ז עירוב ע"ש, אלמא דהיכא דאיכא ניחותא דבעה"ב אזלינן בתר קיום מחשבתו וכשלוחו חשיב אפילו בדליכא גביה דין שליחות, וה"נ כיון דזוזי דריביתא אתא לידיה ע"כ נחשב כשלוחו ע"י הך ניחותא כנלע"ד

שם כגון דאמר הניחם ע"ג קרקע והיפטר, משמע דוקא כשאמר והיפטר הא לא"ה הוי יד ישראל באמצע, והוא דומיא דתנן בב"ק צ"ב ע"א קרע את כסותי שבר את כדי חייב ע"מ לפטור פטור, וע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתצ"ב

תוד"ה מצאו. וא"ת מאי איריא ואני אעלה לך אפילו אמר אני אעלה לנכרי אסור כו', ע' בת' הרא"ש כלל ק"ח סי' י"ג ובס' דבר משה חי"ד סי' כ"א כ"ב ובס' בכורי אברהם ה' שליחות לדבר עבירה

תוד"ה בשלמא. וי"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו כו'. ע' קצוה"ח סי' קפ"ב סק"ב ובת' הגרע"א סי' קצ"ד

בא"ד השתא מיהא שנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות כו', ע' נוב"י קמא חח"מ סי' ל' ובקצוה"ח סי' קס"ג ובעצי לבונה סי' קס"ח ס"ו ובת' באר יצחק חי"ד סי' ט"ו

בא"ד ומשני דא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר כו', ו ע' בת' מהר"מ אלשיך סי' א'

דף ע"ב ע"א שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין, ע' עיר שושן סי' מ"נ סי"ב ובסמ"ע שם ס"ק כ"א

שם נהי דלא גבו מזמן ראשון ניגבו מזמן שני ארשב"ל במחלוקת שנויה ור"מ היא ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, וכמ"כ פליגי ר' יוחנן ור"ל בירושלמי שביעית פ"י ה"ג ע"ש, ובמאי דרש"י כ' הכא דאינו טורף מן המשועבדים וכ"ה שיטתו בכה"מ בש"ס, אבל התוס' בב"ב קנ"ז ע"ב כתבו דאפילו מבני חרי לא גבי בהאי שטרא. וע' בת' הריב"ש סי' שפ"ב ובמל"מ ר"פ כ"ג מה' מלוה ובת' באר יצחק חא"ח סי' ז'

רש"י ד"ה וזקפן. וזקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליהם כו' וגובה את הרבית דמשעת זקיפה חוי כגבוי ע"כ. ולכאורה זהו רק לב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולפ"ז שפיר תלוי הגירות בזמן זקיפת המלוה אבל לב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי הרי תלוי בזמן הגבייה ומה שגבה קודם שנתגייר הוא שלו ולאחר שנתגייר דינו כישראל כדתנן בחולין קל"ד ע"א וע"ש בכלל הסוגיא, ואיך נימא דברייתא דידן אתא כב"ש, אמנם לפמש"כ התוס' בסוטה כ"ה ע"ב דהא דב"ה אמרי לאו כגבוי דמי הוא רק היכא דהשיעבוד עומד בספק משא"כ היכא דהלוה מודה לבע"ח ואינו מעכב לפניו ס"ל לב"ה נמי דכגבוי דמי א"כ אתיא ברייתא דידן אליבא דכו"ע

והנה המל"מ פ"ד הי"ד מה' מלוה נסתפק בנכסי יתומים שנתנו קרוב לשכר ורחוק מהפסד ונתעסק בהם המקבל עד לאחר שהיה ליתום י"ג שנה אם יקח היתום מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל כיון שהתנאי היה בשעת היתר א"ד בתר גוביינא אזלינן. והביא ראיה מהך דהכא דאזיל בברייתא גבי גר בתר גוביינא וממילא אסור ביתום ע"ש, והנה מש"כ י"ג שנה הוא רק עפ"ד מהרי"ל שכתב בשם ר"י כפי שהובא בביאורי הגר"א ליו"ד סי' ק"ס סקמ"ו אבל הרמ"א שם בסעיף י"ח כתב בשם הראשונים דכל זמן שלא הגדיל היתום לעסוק במעותיו כדרך שאר אנשים אע"פ שכבר הוא בן י"ג שנה הואיל ולא הגיע לכלל דעת מקרי יתום לענין זה ע"ש

אמנם בעצם הראיה מהך דבסוגיין הנני נבוך מאד, דלע"ד רב הדרך ביניהם, דרבית לגר בגיותו הוא בגדר הותרה אפילו ברבית קצוצה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וממילא הגוביינא דקודם גירות כולו היתר גמור ולשיטת הרמב"ם גם מצוה קיים לנכרי תשיך, ולהיפוך לאחר גירות כולו איסור, משא"כ ההיתר ליתומים אפילו באבק רבית הוא בגדר דחויה מפני שאין לו במה להתפרנס התירו לו כדי חייו כל זמן שלא יוכל לפרנס א"ע באופן אחר, אכן אם התחיל להרויח כדי פרנסתו אפשר שלא התירו לו אז ליקח אבק רבית אפילו מזמן ההיתר מפני שעצם תקנת החכמים היתה רק על הזמן שלא יוכל לפרנס א"ע בדרך. אחר. וממילא אין זה ענין