אור הישר (נזיקין א) קכה

בא"ד ומפרש ר"ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר כו', ע' שער המשפט סי' כ' סק"א ובת' באר יצחק חי"ד סי' כ"ג

דף ס"ז ע"א לא אונאה תיובתיה דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה, וכ' בהג"א דמחילה בטעות הבא דרך מכר זכה חבירו מידי דהוה אהפקירא בעלמא דחשוב הפקר א"כ שכנגדו קנה ביאוש בעלים והיינו דמחלק בש"ס דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה ע"ש, והנה עפ"ז אפשר לבאר כלל הסוגיא דיש צד ההשתוות למחילה עם יאוש, דשניהם באים להחזיק ביד הקונה וכל כמה דלא ידעו זה מאבידתו וזה מאונאתו שניהם שוים, וכמו דלא ידע שנפל ממנו לא מייאש כמ"כ כל כמה דלא ידע שנתאנה אין כאן מחילה, אולם אע"פ דאונאה דמיא ליאוש אבל הוא כאבידה שיש בה סימן דכו"ע ל"פ דלא הוי יאוש דהא מצי לאוקמיה בדינא ודיינא על אונאתו, ולהכי בעי רבא מעיקרא לאותביה אונאה הלא בחסרון ידיעה דגבי יאוש פסקינן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש בדבר שי"ב סימן אליבא דכו"ע כדלעיל כ"א ע"ב, כמ"כ בחסרון ידיעה דאונאה הסברא נותנת דלא הוי מחילה ואפילו בטעות ואיך פסק ר"נ דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, ועל זה שפיר דחי דלא דמי דגבי יאוש ידע שנאבדה ממנו ולהכי יש מקום אל היאוש לחול על אבידתו, וכן הוא נמי במחילה בטעות ומשו"ה אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דזכי מטעם יאוש, משא"כ גבי אונאה לא ידע כלל שנתאנה דליחול הילכך אין כאן מחילה ואפילו בטעות

שם אמר בר בריה דרב יוסף משמיה דרבא הא משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי מסלק נן ליה כו', ואפשר דהאי דינא קאמר רבא אפילו לא מכרם בבת אחת וקבל כשיעור החוב אלא מכרם קימעא קימעא עד כדי החוב, משום דרבא לטעמיה לקמן ע"ז ע"ב דמאן דאוזפיה מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוא אלא דאית ליה תרעומות גביה דא"ל אפסדתינהו מינאי וע' ברא"ש פ' האומנין סי' ח' ובפלפולא חריפתא שם אות ו'

רש"י ד"ה דניפוק עלה קלא שמה דאישות ואפילו יודעת שאין נשואיה נשואין כו', ע' מהרי"ק שרש ק"ז ובת' באר יצחק חאה"ע סי' ג'

ע"ב מאן דאסר בבתרייתא היכי שרי למיכל שרי כי משכנתא דסורא ע' ביאור הגר"א לחו"מ סי' ר"ז ס"ק כ"ד

שם האי משכנתא באתרא דמסלקי כו' ושביעית משמטת:, ע' מה"פ לירושלמי שביעית רפ"י

רש"י ד"ה אין בע"ח גובה. אבל מטלטלי אפילו דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמיך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן, ע' בת' באר יצחק חי"ד סי' י"ט

דף ס"ח ע"א סתם משכנתא שתא למאי נ"מ כו' ע' במיוחסות סי' ס"ג ובב"י אה"ע סי' צ'

רש"י ד"ה דאקנייה ניהליה לבעלים בתורת חכירות נמצא נוטל רבית קצוצה כו' ע"כ, וכ' הנמו"י בשם הרשב"א אפשר שדעת רש"י משום דכיון דחוזרים הבעלים וחוכרין ממנו איגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עבדי וכאילו הוי משום ההלואה וה"ז ריבית קצוצה אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאינו אלא הערמת ריבית עכ"ל, והנה אף שהרשב"א מפרש דעת רש"י ורמב"ם מ"מ צריך פירוש לפירושו ונראה דשניהם צדקו יחדיו בהבנת הש"ס דקאמר אימת קנאה דאקנייה ניהליה, דרש"י הבין שאם המלוה היה קנה את השדה מתחילה והדר חכרה אז היה חל עליו שם מחכיר אבל השתא כשלא קנאה להך שדה מעולם ועכ"ז נוטל שכר איגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עבדי וכאילו הוי משום ההלואה וה"ז ריבית קצוצה, והרמב"ם ביאר כוונתו בפ"ה הט"ו מה' מלוה דז"ל שהרי זה עומד בשדהו כשהיה ונותן לזה שכר בכל חדש בשביל מעותיו שהלוהו ע"ש. וגם להבנה זו יש מקום בלשון הש"ס אימת קנאה כו', ועדיין פש גבן לברורי מ"ש דרש"י קרי ליה ריבית קצוצה והרמב"ם קרי ליה הערמת ריבית וע' במיוחסות סי' רכ"א

ונלע"ד דתרווייהו לטעמייהו אזלי דהרמב"ם הורה בשם רבותיו בפ"ו ה"ג מה' מלוה דקציצת הרבית צריך להיות בשעת הלואה דוקא שנאמר לא תתן לו בנשך, והראב"ד חלק עליו וס"ל דאפילו בשביל הרווחת זמן שנתן לו אחרי ההלואה נקרא ג"כ ר"ק והמג"מ כ' שם דזהו נמי דעת הרמב"ן והרשב"א ע"ש, ולעיל ס"ד ע"ב פירש"י בד"ה אבל הלוהו וז"ל ומתניתין בדקצץ ליה אי בשעת מתן מעות או לאחר כן ע"ש, הרי דעתו כדעת הראב"ד הרמב"ן והרשב"א דגם בקציצה שלא בשעת מתן מעות נקרא ג"כ ריבית קצוצה, והשתא בחכירי נרשאי דעכ"פ בשעה שחוכרין איני בשעת מתן מעות ההלואה, לכן לרש"י דאינו מחלק בין שעת מתן מעות לאח"כ גם הכא נקרא רבית קצוצה, משא"כ להרמב"ם דדייק מקרא דלא תתן לו בנשך דר"ק הוא דוקא בשקצץ בשעת מתן מעוט, משו"ה בחכירי נרשאי לא הוי רק הערמת ריבית כנלע"ד

ע"ב אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוה ואיסורא לאינשי לא הוי ספי, בריב"ש סי' ש"ה הוכיח מדלא קאמר לא הוה עביד משמע דאבק ריבית אינו אסור ללוה אלא למלוה רק משום דרב עיליש הוא גברא רבה אע"פ שהיה מותר לו מ"מ לא היה מאכיל למלוה דבר האסור

דף ס"ט ע"א הכי אמר ר"נ זוזי כמאן דפליגי דמי וכ' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתצ"ח היינו דלא צריכי למיפלג בלא תלתא אבל בי תרי ודאי צריכי

שם קא חזינא דבתר דידי קאתי מר, ונרשם עה"ג ס"א דידיה, אולם בתוס' סנהדרין ס"פ זה