אור הישר (נזיקין א) קכב

הריב"ש סי' תס"ה ובקצוה"ח סי' ל"ט סוף סק"א

שם אבק ריבית אינה יוצאה בדיינים כו', ע' בחידושי הרשב"א לב"ק ע"ה ע"א ובמה שהאריך בזה בחזקה רבה חאה"ע סי' קפ"ד וע"ע בת' הרמב"ם סי' קי"ז קי"ח

שם א"ק אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך למורא ניתן ולא להשבון, ואילה"ק הלא גם גבי אונאה כתיב ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך, ואפ"ה בשתות ויתר משתות קנה ומחזיר אונאה או בטל מקח ואמאי לא נימא גם התם כמו גבי רבית למורא ניתן ולא להשבון, די"ל דהאי קרא דולא תונו קאי על אונאת דברים כדתניא לעיל נ"ח ע"ב, וע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשפ"ה

רש"י ד"ה ובעניינא דשכירות כתיב לאו דגזל לא תעשוק ולא תגזול וכל עושק כבישת שכר שכיר הוא, ע' בת' פנים מאירות ח"א סי' כ"ו

תוד"ה שתולה. דישראל שיש בידו מעות נכרי והם באחריות הנכרי מותר להלותם בריבית לישראל אתי שפיר, ע"ל ע"א ע"ב תוד"ה בשלמא ובת' הריב"ש סי' ש"ה

תוד"ה רבא אמר. לאו משום דס"ל כר"א דהא הכא דריש כר' יוחנן כו', וקשה טובא איך יפרנסו חכמי התוס' הא דלקמן ס"ה ע"א דקאמר רבא גלימא מפקינן מיניה וכדהביא השטמ"ק בשם הרא"ש להוכיח מהך דהתם דרבא ס"ל כר"א והכא אתא רק לפרושי טעמא דר' יוחנן ע"ש, ומסוגיא דהכא ודהתם משמע כהרא"ש, דהתם ל"ק רבא אליבא דשום תנא או אמורא אלא אליבא דנפשיה ואי הוה ס"ל כר' יוחנן דר"ק אינה יוצאה בדיינין איך הוה אמר גלימא מפקינן מיניה, ובסוגיין נמי חזינן דמסדר הש"ס קבע דברי רב אדא ורבא בתר דברי ר' יצחק ולהכי סגי להו בהא דביאר ר' יצחק ואמר מ"ט דר' יוחנן דממילא אינהו נמי אזלי לפרושי טעמא דר' יוחנן, ורבא הוסיף נמי בדבריו וקאמר מגופיה דקרא שמיע ליה, הרי ברור דמפרש מאי דשמיע ליה לר' יוחנן, ומדבריו אלו אפשר נמי להוכיח קצת דדעתו הפרטית כר"א, וא"ל דהתוס' יפרשו הא דקאמר רבא גלימא מפקינן מיניה בבא לצאת י"ש דמלבד דלשון מפקינן מיניה משמע בב"ד ומטעם הדין. ועוד דהתוס' בסוגיין ובב"ק צ"ד ע"ב הלא דעתייהו דלר"י דס"ל ר"ק אינה יוצאה בדיינין אף לצאת י"ש א"צ להחזיר והר"ן ביאר דבריהם משום דאינה בהשבון כלל דאיסורא דעבד עביד ולית ליה תקנתא בחזרה ודיינין דנקט משום דר"א דאמר דאפילו בדיינין יוצאה ע"ש

כן לפ"מ דרבא מהדר לעיל ע"א לאצרוכי לאוין ברבית גזל ואונאה ומשום דחד מחבריה לא מצי למילף, והשתא אי ס"ל לרבא כר"י דר"ק אין יוצאה בדיינין ולדעת התוס' גופייהו עם ביאור הר"ן לית בה אף לצאת י"ש דליתא בחזרה כנ"ל, א"כ בלא"ה צריך קרא לרבית משום חומרא דאית בה וליתא באינך, דגזל איתא בוהשיב את הגזילה ובאונאה אפילו בשתות ויתר משתות קנה ומחזיר אונאה או בטל מקח ברבית דלא ניתן להשבון ולית ליה תקנתא בחזרה. ובע"כ דס"ל לרבא כר"א דר"ק יוצאה בדיינין וממילא איתא בחזרה כאונאה וגזל ולהכי עביד צריכותא בגווני אחריני, וכן מסקינן אליבא דתרתי לישני בתמורה ד"ו ע"ב דלרבא מהדר רבית כר"א ע"ש, שוב מצאתי במהר"ם שי"ף לקמן ס"ה ובת' מהרש"ם ח"ב סי' רכ"ח שנתקשו מאד בדברי התוס' בקצרה, עוד יל"ד אם נימא דלדעת ר' יוחנן ליתא בחזרה כלל א"כ אמאי לא חשיב רבית בין הני דהוו מעוות לא יוכל לתקון במתניתין דחגיגה ד"ט וצ"ע כעת

תוד"ה מות יומת. ותו לא מצינו מיתה גבי ממון, עמש"כ בחידושי לסנהדרין ע"ד ע"א ולסוטה י"ב ע"א

דף ס"ב ע"א וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי, וכ' הנמו"י דכיון דמצות עשה היא וחי אחיך עמך לכן כופין אותו להחזיר רבית קצוצה והיו מכין אותו עד שתצא נפשו כמו על כל מ"ע, וכן חשב הרשב"ץ בזוהר הרקיע בעשין פ"א החזרת הרבית למ"ע מן וחי אחיך עמך כמו השבת גזילה וע"ש בפתיחתו והרמב"ן ז"ל חשב מצוה זו במצוה י"ז בין המצות ששכח הרמב"ם ז"ל לפי דעתו, ומעתה קשה הלא הרמב"ם פסק כר"א דרבית קצוצה יוצאה בדיינין א"כ הו"ל למיחשב וחי אחיך למ"ע כדאמרינן בסוגיין דאליבא דר"א הא בהא תלי, ונלע"ד דטעמו לפ"מ דבפ"ד ה"ה מה' מלוה כ' דמלוה ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן רק דבר המסוים והרי הוא בעצמו ע"ש, להכי לא פסיקא ליה למיחשביה למ"ע כנלע"ד

שם שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים כו', ע' בס' אורח נאמן לאו"ח סי' ק"י ס"ק כ"ד

שם עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך, ע' בחידושי הגאון מהר"ח הלוי ז"ל ר"ה יסוה"ת

שם אי עשה תשובה מאי בעי גביה שלא הספיק להחזיר עד שמת, הנה מכאן נראה ברור דהא דאמרינן בברכות י"ט ע"א דבממונא מותר לחשוב גם את התלמיד חכם לעובר עבירה כל זמן שלא הוציא הגזילה מתחת ידו, הוא דוקא בסתמא. אבל אם היה אונס גמור דמוכח שלא היה יכול להשיב בזמנו, אז נחשב בין עושי עמך. אלא שכשיוסר האונס חייבין הוא או בניו להחזיר

שם אלא לאו ש"מ דשומא מילתא היא ש"מ, הנה האי שומא היא משעת פיסוק התנאי, כדפירש"י בד"ה לא לעולם אימא לך ולקמן ע"ה ע"ב בד"ה מלוה עובר והוא משעת כתיבה כדאמרינן בב"ק ד"ל ע"ב, וע' בת' באר יצחק חי"ד סי' י"ד

ע"ב דתני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא יש דברים שהם מותרין ואסורין מפני הערמת