אור הישר (נזיקין א) קטז

תנאו קיים בדבר שבממון אין נ"מ בין דין ממון או מחילת ממון, והא דאמרינן הכא דידעה וקא מחלה הוא ג"כ מחילת דין ממון שיש לה עליו והוא כדעת רש"י ורמב"ן. ופי' התוס' והרשב"א צ"ע לפע"ד, ועמש"כ בחידושי לקמן צ"ד ע"א וע"ע במל"מ פ"ו ה"ו מה' אישות ובקרית ספר שם פי"ב

רש"י ד"ה ר' יהודא אומר. אבל עונה שהיא צער הגוף לא ניתן למחילה, ע' מל"מ פ"ו ה"י מה' אישות ובת' חדות יעקב סי' י"א

ע"ב במשנה כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה כו', ע' אבני מלואים סי' ל"א סק"א

תוד"ה הכא מי ידע. ובפ' הכותב דפסיק רב אם מתה אינה יורשה כו', ע' בתשובות הרמב"ם פאר הדור סי' ה'

תוד"ה בד"א בסתם. פי' שלא אמר ע"מ אבל מפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה נעשה כאומר יודע אני שאינו שוה ואתיא כר"י כו', ע' מהרש"א ובנתיבות סי' רכ"ז סק"ד

דף נ"ב ע"א תוד"ה אמר אביי. פירש"י ביפה וא"ת פשיטא ורבא נמי כו', וי"ל דמיירי אפילו בדעתו להחזיר האונאה אסור כו', וכ' במעיני החכמה צ"ע איך נימא שיהיה מותר לאנות לכתחילה על סמך שיחזיר אונאה כו' והאריך בזה עד דמסיק גם בשם השטמ"ק בשם חידושי הרא"ש שהניח ג"כ בצ"ע אם מותר להונות (בכעין זה כצ"ל) וכן משמע ברמב"ם ושו"ע סי' רכ"ז דאסור להונות בכל גווני עכ"ל

ולעד"נ דהתוס' לא נחית לאמר על סתם אונאה שיהיה מותר להונות לכתחילה על סמך שיחזיר האונאה, וכלום אנו צריכים להביא מרמב"ם וש"ע הלא מקרא מלא הוא אל תונו ומשמע בכל גווני, רק כוונת התוס' הוא לפ"מ דאיירינן במטבע דכל עיקרו הוא לצאת מיד ליד בהוצאה ואינו דומה לשאר חפץ הקנוי שנשאר אצלו, ולכן ניהי נמי דאם היה יודע שיש בו כדי אונאה ומכש"כ כשפחתה סלע יותר מכדי אונאה איסר דאז בודאי שאסור להוציאה לכתחילה בתורת יפה אע"ג שבדעתו להחזיר האונאה דפשיטא הוא דקרא סתמא כתיב אל תונו כנ"ל, אלא משום דגם הוא נסתפק אפשר מפני שעומד להוצאה מיד ליד א"כ כמו שהוא קבלה בתורת יפה כמ"כ יקבלו אחרים ולפ"ז ליתא כלל בדין אונאה, אכן משום דמידי ספיקא לא נפקא גם אצלו כשבא להוציאה משו"ה גמר בדעתו שאם תתגלה שלא יהיה עובר לסוחר אז יחזיר האונאה ועפ"ז שפיר אשמעינן דאפ"ה אסור, ומאימתי עומד באיסור זה דוקא כשהסלע פחתה יותר מכדי אונאה איסר מאז אסור להוציאה ביפה אפילו מטעם הספק, אבל אם ברי לו שיש בו כדי אונאה אז בודאי דאסור לאנות לכתחילה ולא מהני מה שיכוין בדעתו בשעת ההוצאה להחזיר האונאה כנלע"ד. וכל המעיין בלשון הרא"ש ימצא שכן היתה הבנת הראשונים ז"ל

ע"ב רבא אמר טלית כל אינש קים ליה בגוה סלע כיון דלאו כל אינש קים ליה בגוה אלא שולחני כו', ע' מגיד משנה פי"ב הי"א מה' מכירה

דף נ"ג ע"א לאו מכלל דמעשר בטיל ברובא ואם איתא דחזקיה הו"ל דבר שיל"מ וכ"ד שי"ל מתירים אפילו באלף לא בטיל כו', ע' סדור רש"י סי' ת"א ובתה"ב הארוך בית רביעי שער רביעי

תוד"ה הוה ליה. וא"ת תרומה נמי יש לו מתירין בשאלה כו' וי"ל כדאמר התם מי הוה מצוה לאיתשולי עלה, ע' נדרים נ"ט ע"א ובהגהות הגרע"א שם ובס' גור אריה יהודא סי' ב'

רש"י ד"ה והן נכסי כהן לקדש בהן את האשה ע"כ, הוא כפי' הרמב"ם בפה"מ לבכורים פ"ב מ"א, אמנם הרמב"ם בה' בכורים פ"ד הי"ד כ' לקנות בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה כו' ורש"י בחגיגה י"ח ע"ב וביבמות ע"ג ע"א כייל לשני פירושי הרמב"ם ביחד

ע"ב תוד"ה דנפול מחיצות. דההיא שמעתא דהלל צריך להעמיד אחר שנפרצו בה פרצות כו' דקודם שנפרצו היו מותרים לטלטל כו', ויל"ד טובא בלשון התוס' מדוע כתבו בלשון צריך להעמיד, הלא מוכרח לאמר כן דהא שאלתם מהלל היו צריכים אז למעשה כדאמרינן שם בפסחים ס"ו פעם אחת חל י"ד להיות בשבת כו' למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו כו' ואז הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם ע"ש, והלל נהג נשיאותו מאה שנה עד שלא חרב הבית כדאמר בשבת ט"ו ע"א, ומי פרצו הפרצות בירושלים היונים וע' ע"ז נ"ב ע"ב ובר"ה כ"ג ע"ב תוד"ה לא, ומלחמת החשמונאים עם היונים היה לערך שתי מאות שנה עד שלא חרב הבית, וא"כ מעשה דהלל היתה לערך מאה שנה אחרי שנפרצו בה פרצות, וכמ"כ איכא למידק בלשון הרא"ש פ' מי שהוציאוהו סי' יוד אהא דתנן בר"ה כ"ג חצר גדולה היתה בירושלים כו' ולשם כל העדים מתכנסין כו' לא היו זזין משם כל היום וכ' שם הרא"ש דמיירי לאחר שנפרצו בה פרצות שהיתה אז ירושלים כרה"ר ע"ש. וקשה נמי כנ"ל מדוע כתב בלשון דאיירי ולא כתב בפשיטות שהיה כן לפ"מ דתנן התם התקין ר"ג הזקן כו', והוא היה מאוחר בזמן נשיאותו יותר מהלל כמבואר בשבת שם וממילא דמעשה זו היתה ודאי אחר שנפרצו בה פרצות כנ"ל

ובכעין זה יש לתרץ קושית התוס' והרשב"א הר"ן והרא"ה ורבינו יהונתן בשבת כ"א ע"ב, במש"א שהפך שמן היה מונח בחותמו של כה"ג והקשו נהי דלא מטמא מגבו אבל היה להם לטמא בהיסט אם כבר גזרו על העכו"ם שיהיו כזבים וע"ש מה שתירצו, ולפמש"כ אפ"ל דהפך היה של זכוכית וגזירת טומאה על כלי זכוכית היה שמונים שנה עד שלא חרב הבית כדאמר בשבת ט"ו ע"א