אור הישר (נזיקין א) קטו

של מוכר הוא כו', ע' ב"ק ס"ח ע"א רש"י ד"ה פרט לשהקנה ולקטן נ"ו ע"ב תוד"ה והאי ביומיה ובמש"כ בחידושי שם

תוד"ה שתות מעות נמי שנינו. אפילו למ"ד שתות מעות נראה יותר לילך אחר שתות מקח כו', ע' מראה הפנים לירושלמי דפרקין ה"ג

דף נ' ע"א תוד"ה אי אמרת. ומשום קושיא זו דחק לפרש בקונטרס דמעיקרא דקאמר משתות ועד שליש לר"ט כו', ע' בת' דברי ריבות קמ"ו

ע"ב אמר רבא הילכתא פחות משתות נקנה מקח יותר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. ולכאורה הלא רבא גופיה ס"ל פ"ק דתמורה כ"מ דארל"ת אעל"מ וה"נ כתיב אל תונו למוכר וללוקח כדאמרינן לקמן נ"א ע"א, והול"ל דאם אינה איש את עמיתו בש"פ שזהו דין ממון בכ"מ דלא מהני והמקח בטל, ומדוע לא הקשו הש"ס בתמורה מאונאה, דעכ"פ עד שתות נקנה המקח אע"ג דרחמנא אמר אל תונו כמו דפריך התם מלאוין דגזל משכון ריבית ע"ש

וי"ל דע"כ ל"ק דבא אעל"מ אלא היכא דאיסור מונח על עצם המעשה דלכתחילה, וזהו מונח בלשון הש"ס כ"מ דאמר רחמנא לא תיעבד, ומשו"ה שייך באותן לאוין דלא תפדה לא ימכר לא תגזול לא תשיך, משא"כ באונאה דעצם הפעולה מתחילתה דרך מקח וממכר הוא בכך, כדאמרינן לקמן ס"א דלא דמי בזה לגזל וריבית וצריך קרא מיותר לזה ע"ש, וזימנין דניחא ליה בכך כגון שיש לו סוחר מוכן שישלם לו הרבה ריוח גם אחרי האונאה, כן ישנם דברים דלא שייך בהו אונאה כגון ס"ת בהמה ומרגליות לדעת ר' יהודא במשנה לקמן נ"ו, ואמרינן לקמן נ"א זבנית קנית, וכיון דתחילת פעולת העסק לא אסרה תורה ובע"כ דכל איסור אונאה מונח על דיעבד, משו"ה אין לה שום שייכות לפלוגתא דאביי ורבא בהא דכ"מ דאמר רחמנא לא תיעבד

ואף דפשוט הוא מ"מ כתבתי להיותה יסוד לתרץ בזה קושית התוס' בתמורה ד"ו ע"א, אהא דאמר שם והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי וז"ל וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח"כ עבר וגירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני הגירושין כיון דעבר אמימרא דרחמנא וי"ל כו' ע"ש, ולפמש"כ ניחא דבשבועה אין איסור לכתחילה ואדרבה אם היתה כוונתו בשבועתו לשם מצוה הלא נשבעין לקיים את המצוה כדכתיב נשבעתי ואקיימה כדאמרינן בתמורה ד"ג ע"ב ועמש"כ בחידושי שם, וא"כ כל איסורא דעבד הוא רק אחרי שעבר על שבועתו, ופלוגתא דאביי ורבא היא רק במקום דאמר רחמנא לא תיעבד כנ"ל

שם ל"ש אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, ע' בת' הרא"ש כלל ק"ב סי' ד'

תוד"ה ואילו. וה"ר יצחק ב"ר מרדכי תירץ דהתם כשאין הלוקח תובע אונאתו לכך אין המוכר יכול לחזור בו כו', ע' נה"מ סי' רכ"ז סק"א

תוד"ה אמר רבא. ומפרש ר"ת דרבא דאמר שתות קנה היינו אם רצה כו', ע' שאילתות פ' בהר סי' קי"ג ובהעמ"ש שם אות א'

דף נ"א ע"א אתא לקמיה דרב חסדא א"ל ל"ש אלא בלוקח מן התגר אבל לוקח מן בעה"ב אין לו עליו אונאה א"ל רב דימי יישר, בראב"ן סי' ק"ו הגרסא א"ל ר' אמי

שם משום שהוא תגר אין לו אונאה אר"נ אמר רב בתגר ספסר שנו כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' שצ"ה ובראב"ן שם

שם דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ה"ז מקודשת ותנאו בטל דר"מ רי"א בדבר שבממון תנאו קיים, וכ' התוס' בכתובות נ"ו ע"ב והשטמ"ק הביא שם כן בשם הרשב"א ז"ל דר"מ סבר דע"מ שאין לך דין שאר כסו"ע קאמר ועל כרחו יש לה עליו דין זה דהכתוב חייבו וכן באומר ע"מ שאין לך עלי אונאה כאומר שאין לך עלי דין אונאה ור"י סבר דלאו דין שאר ודין אונאה קאמר אלא מחילת ממון יש כאן כלומר שתמחול לי ממון האונאה שיש לך עלי וממון ניתן הוא למחילה כו' ע"ש, ובקצוה"ח סי' ר"ט סקי"א וסי' רכ"ז סק"ח וסק"ט הביא לשיטת רש"י והרמב"ן דגבי ממון אפילו באומר ע"מ שאין לך עלי דין נמי מהני ע"ש

ולע"ד יפלא פי' התוס' והרשב"א דמחלקו בין מחילת ממון לדין ממון, האם כשאמר דין ממון בא בדבריו לבטל כלליות דין אונאה או דין שאר וכסות מכל היהודים, הלא מי ישמע לו, ובע"כ כוונתו על דין זה הנוגע לו בפרטיות הוא מתנה למחול, ומחילה כזו היא ע"פ דין התורה, ולפ"ז דין ממון ומחילת ממון עולות בקנה אחד כיון שנוגע לעצמו ולא לזולתו, ואיך נוכל להפריד בין הדבקים דכוונת ר"מ היה התנאי על דין הממון ולר"י על מחילת הממון

ובירושלמי ס"פ הפועלים תני כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאי ממון תנאו קיים תנאי שאינו של ממון תנאו בטל כיצד אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסו"ע ה"ז מקודשת שאם מתי לא תהא זקוקה לייבום ה"ז מקודשת ותנאו בטל ע"ש, הרי מבואר דמתנה על מה שכתוב בתורה מונח על דבר איסור שנוגע לדין התורה ולא על דבר שבממון הנוגע לו, וטעמא דר"מ דס"ל תנאו בטל ומחוייב ליתן לה כל דין ממון שיש לה עליו. משום דס"ל דכל מתנה תנאי כזה לא היה בדעתו שיתקיים התנאי אלא דרך ליצנות אמר ולהפליגה בדברים נתכוין כמש"כ השטמ"ק בשם ר"ת ע"ש, ולר"י דסבר