אור הישר (נזיקין א) קיג

שמזדמנים מקרים כאלו בהערמת פדיון מע"ש לפטור מן החומש באופן כזה, וזהו מה שפירש"י בסוגיין וז"ל אומר לחבירו שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להפטר מן החומש ע"ש, הרי ביאר רש"י שני תנאים שיהיה אוהבו, דאל"ה יזכה הפירות לעצמו במתנה, ועוד תנאי שחבירו ידע הענין מצד עצמו, דאם יצטרך לספר לחבירו הישראל וללמדו, הלא אז הורה לו בזה דהמתנה מעיקרא היא רק מתנה ע"מ להחזיר, וא"כ הוא כאילו לא נפיק מרשותו וקרינן ביה ממעשרו ויצטרך להוסיף חומש, ולפ"ז בע"כ הערמה בכעין זו היא באין אומר ודברים ושלא יהיה מוכחא מילתא וע' שבת קל"ט ע"ב, וזה יתכן רק בישראל, אבל בעכו"ם שהוא רחוק מן המציאות שידע מעצמו את כל הענין כמו ישראל כפי התנאים שפירש"י, ובע"כ שצריך לספר לו וללמד עמו את כל ענין הערמה. אז מלבד דגם בישראל אסור באופן כזה כנ"ל, מה מאד לחילול השם יחשב, ואחרי כל אלה ודאי איירי בברייתא דהכא דוקא בחבירו ישראל שהוא אוהבו ויודע מעצמו, וזהו המובן הנכון בכוונת רש"י ז"ל כנ"ל כנלע"ד

שם ואיכפל תנא לאשמעינן גברא ערטיאלי דלית ליה ולא כלום כו', ע' בת' באר יצחק חח"מ סי' ה' וע"ע בת' הריב"ש סי' שצ"ב

שם ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין, ע' בת' רדב"ז ח"א סי' מ"ט וע"ע בת' הרא"ש כלל י"ג סי' ז'

ע"ב אלא לר"נ דאמר כלי אין אבל פרי לא עבדי חליפין מאי כיצד ה"ק יש דמים שהן כחליפין כו' ע' בחידושי מהר"ם ברבי לקידושין דף מ"ז ע"א

שם תרגמא רב אחא בדינר אנקא ואניגרא כו', בספר המקח לרב האי גאון שער י"ג הגרסא רבי אבא

תוד"ה ופירי נמי. ומיהו לפר"ת דחליפין שוה בשוה קני לכו"ע אפילו פירי אתי שפיר כו', ע' מקנה לקידושין כ"ח סוף ע"א

תוד"ה יש דמים שהם כחליפין. ומקני להו במחילת הדמים כו', ע' העמק שאלה לשאילתות פ' קרח סי' קל"ב אות ט"ז

דף מ"ז ע"א במה קונין רב אמר בכליו של קונה כו' ולוי אמר בכליו של מקנה כו', ונראה להוכיח דרבא ס"ל כרב דבכליו של קונה מדאמר לעיל י"א ע"ב וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין, ומלשונו זה משמע דהסודר היה צריך להיות שלהם, היינו של ר' יהושע ור"ע הקונים, לקנות מר"ג המקנה, דאם איתא דהוה סבר כלוי, הי"ל לרבא לאמר וכי לא היה לו סודר להקנות להם בחליפין

תוד"ה קונין בכלי. אבל נתינת מנעל הוא לרעהו ולא נתינת ממון וכן ונתן בידה דגט כו', וכ"כ התוס' בגיטין ד"כ ע"א ד"ה דילמא וע' נוב"י מ"ת חי"ד סי' ר"א

ע"ב ביה ר"פ אמר למעוטי מטבע ורב זביד ואי תימא רב אשי אמר למעוטי איסורי הנאה, הנה בעין משפט ציין הכא לדברי הרמב"ם בפ"ה ה"ח מה' מכירה, והוא טעות דשם מבואר דהרמב"ם נקט כאיכא דאמרי בגמרא דתיבת כשר אתא למעט איסוה"נ, ותיבת ביה להוציא כליו של מוכרו ע"ש בהשגות ומפרשים

אמנם יש מקום עיון לע"ד על עצם קנין חליפין באיסוה"נ מנלן, הלא לפמש"כ התוס' בסוגיין לעיל ע"א בד"ה קונים בכלי דהאי ונתן לרעהו דחליפין דמיא לונתן בידה דגט דשניהם אינם לתשלומי ממון ע"ש, ובכ"ז חזינן דגט שכתבו על איסוה"נ כשר וקנין חליפין אינו באיסוה"נ, ואי משום דאינו בר דמים הא קונים בכלי אע"פ שא"ב ש"פ כדתניא בברייתא, ומשום דכתיב נעלו ואיסוה"נ לא נחשב כשלו ג"ז אינו לפמש"כ המג"א סי' תרמ"ט סק"כ דלולב של עכו"ם אע"פ שאסור בהנאה לכם קרינן ביה, וע' בחידושי הרשב"א לסוכה ל"ד ע"ב גבי אתרוג של ערלה

ונלע"ד דאע"ג דמצד הקונה אית בה קנין כדכ' הריב"ש סי' ת"א דזכייה איכא באיסוה"נ מדאמרינן בע"ז מ"ב ע"ב מכי אגביה קניא וע' חולין פ"ט ע"א תוד"ה והתניא ובסוכה ל"א ע"ב ד"ה באשרה וביבמות ק"ד ע"א ד"ה סנדל, אמנם החסרון הוא מצד המקנה דניהי דאית להו בעלים כנ"ל אפ"ה לאו ברשותייהו קאי לאקנויי כדתניא בב"ק מ"ה ע"א גבי שוה"נ משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ופירש"י דלאו ברשותיה קאי לאקדושיה ע"ש והקצוה"ח בסי' ת"ה הוכיח מזה דגם להפקיר לא יוכלו אז הבעלים ע"ש, ולכאורה מי דמי הלא מכירה והקדש היא הקנאה גמורה לרשות הלוקח וההקדש ואפשר דרק באופן כזה אינו בידו משא"כ הפקר דאינו רק סילוק רשות כדכ' התוס' ביבמות מ"ח ע"א ע"ש, אולם לפמש"כ משמע שסר כח הבעלים מאיסוה"נ אע"פ ששמם נקרא עליהם ומשו"ה אין בידיהם אף להפקירו כמש"כ הקצות, ומכש"כ לפ"מ שהסבירו בסוגיין כח קנין חליפין בההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ומקני ליה, וסברא כזו אין מקום לאמר באיסוה"נ וכמש"כ התוס' לעיל ע"א בד"ה בכליו דבעי הנאת דבר חשוב וע' בת' באר יצחק חח"מ סי' ה'

שם דא"ר יוחנן ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד כו', כה"ג בחולין קכ"ד ע"ב, וע' מה שהארכתי בזה בחידושי שם

שם א"ר יוחנן ד"ת מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה כו' ר"ל אמר משיכה מפורשת מה"ת, ע' עירובין פ"א ע"ב ברש"י ותוס' ד"ה דבר תורה ובת' באר יצחק חי"ד סי' כ"ח

תוד"ה נשרפו. דיאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה. עמש"כ עה"ג וע"ע תוס' קידושין כ"ח סוף ע"ב.