אור הישר (נזיקין א) קד

תוד"ה אפקרה. התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים, עמש"כ בחידושי לשבת די"ח ע"ב ושם דף קמ"ד ע"א וע"ע בקצוה"ח סי' י"ב סק"א ובת' באר יצחק חא"ח סי' א' ובלבוש ה' פסח ס"ס תל"ד

והנה מזה יהיה ראיה לשיטת המהריב"ל ח"א סוף כלל י"ג המובא במל"מ רפ"א מה' מכירה אהא דבמקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש, דמ"מ היכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר לבד, והטעם דגם הלוקח סמכא דעתיה על הקנין שלא ירצה לעבור על איסור שבועה ע"ש, דהיא דוגמא שכ' התוס' הכא דאנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים, ואע"ג דהמל"מ הביא בתר הכי שהמהריב"ל חזר בו מסברא זו ואית ליה דאפילו איכא שבועה לא חשיב כאילו פירש ע"ש, מ"מ לפי סברת התוס' הכא יש מקום יותר לסברתו הראשונה כנלע"ד

דף ל"א ע"א אי אתרו בה ולא אזדהרו בה ודאי אבידה מדעת היא, ע' בת' חו"י סי' ו'

שם א"ל ההוא מדרבנן לרבא ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימני א"ל הוכח אפילו מאה פעמים משמע והרמב"ם פ"ו ה"ז מה' דעות כתב דאחרי התוכחה הראשונה אם לא קיבל ממנו יוכיחנו פעם שניה ושלישית ע"ש, ומשמע דדוקא הוא ותו לא, ונלע"ד דהכא ודאי איירי בספק אם יקבל התוכחה ממנו דהא אם ברור לו שלא יקבל אז אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין כדכ' התוס' בשבת נ"ה ובע"ז ד"ד ובס"פ חזקת הבתים, והך כללא הוא אפילו בדאורייתא כדמסקינן בביצה ר"פ המביא ובשבת ר"פ שואל ע"ש, ולפ"ז ניחא דרבא קאמר דכל זמן שיסתפק להמוכיח אולי תועיל התוכחה בזה אמרינן דאפילו מאה פעמים צריך להוכיחו כיון שלא יצא עדיין הספק מלב המוכיח שמא יקבל, אכן זהו דוקא באדם כזה שהמוכיח מסופק בתכונת מקבל התוכחה דאפשר עוד יקבל כנ"ל, והרמב"ם נמי איירי באדם שהוא מסופק בו שמא יקבל, רק הוא החליט על כלל תכונות בני האדם, שאם בשלש פעמים לא הועיל אצלו בתוכחתו על עבירה זו אז כחזקה נחשבת שלא יקבל עוד אבל בזה יודה הרמב"ם שאם המוכיח יהיה מסופק באיש פרטי זה אולי יועילו לו תוכחות נוספות על השלש פעמים אז מחוייב להוכיחו אפילו מאה פעמים כל זמן שלא יצא הספק מלבו, ומאי דמסיק הרמב"ם שם וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע ע"ש, זה קאי על שאר עבירות אע"פ שלא שמע לו בעבירה זו אחרי תוכחה שלש פעמים, דאי על עבירה זו קשה רישא אסיפא דברישא כתב פעם שניה ושלישית דמשמע לא יותר ובסיפא כתב עד שיכהו החוטא ובע"כ כמש"כ, וע' בליקוטים סוף ס' פרדס הגדול לרש"י ז"ל ד"ה וששאלתם הנח להן ובסמ"ג ל"ת ה' ובהקדמה שם

שם תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מניין ת"ל הוכח תוכיח מ"מ, וראיתי בתורה תמימה פ' קדושים שכ' וז"ל ונראה דסדר הוכחה מתלמיד לרב צריך להיות כמ"ש חז"ל בקידושין ל"ב הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה לא יאמר לו עברת על ד"ת אלא מקרא כתוב בתורה כך וכך והוא הדין ברבו דכבוד אב ורב שוין ע"ש, ולא ידענא מדוע תלי בסברא דנפשיה הלא כן מבואר בכ"מ פ"ה ה"ט מה' ת"ת דלשון התוכחה לרבו הוא מקידושין ל"ב הרי שהיה אביו עובר על ד"ת ע"ש אולם אתפלא דלדבריהם היה צריך לאמר לרבו כמו שאומר לאביו כיון דמקור אחד להם, וברמב"ם חלק הלשונות דגבי אביו כתב בפ"ו הי"א מה' ממרים לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו. ובה' ת"ת שם כ' ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתנו רבנו כך וכך ע"ש, ובע"כ דלא ממקור אחד יהלכון. ורק מקור התוכחה לאביו הוא מברייתא דקידושין ל"ב ע"א, משא"כ גבי רבו הוא ממשניות דברכות ט"ז ע"א למדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש ושם ע"ב למדתנו רבנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים ע"ש, ולשון זה נופל דוקא גבי רבו שלמדו, אבל באב שאפשר שלא למדו תורה בעצמו. אצלו שייך יותר הלשון אבא כתוב בתורה כך וכך, וסיים נמי הרמב"ם ז"ל כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו ע"ש, ועמש"כ בחידושי ליבמות ס"ה ע"ב

ע"ב פתוח תפתח אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת"ל פתוח תפתח מ"מ, ע' תורה תמימה פ' ראה ט"ו ח'

שם ולראב"ע דאמר נתברך הבית בגללו מעניקין לו לא נתברך כו' תעניק ל"ל דברה תורה כלשון ב"א, ע' בס' דרושי הצל"ח דרוש מ"א לאחרון של פסח

שם ולר"ש דאמר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו תעביטנו ל"ל דברה תורה כלשון ב"א, והנה כה"ג אשכחן בהוריות ד"ה ע"א דקאמר דלר"ש מעיני הקהל אורחיה דקרא הוא כדאמרי אינשי מעיני דפלניא ע"ש, הרי דלדידיה דברה תורה כלשון ב"א, ולפ"ז צע"ק ע"ד התוס' דהכא בד"ה דברה תורה וע' מל"מ פ"ו ה"ז מה' דעות וברא"ם ר"פ לך

שם מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה, ע' בכורות כ"ט ע"ב תוד"ה כפועל בטל ובמים קדושים שם

שם זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו כו'. ע' בת' הריב"ש סי' שצ"ו.