אור הישר (נשים ב) פ

תוד"ה ולמאי בסה"ד. ומיהו לפירש"י אתי שפיר דהוא פסק דימי נדה עולין לימי ספירתה ולד"ת נמי כו'. ע' בת' באר יצחק חא"ח סי' ז'

ע"ב ימי לידה שאין רואה בהן מהו שיעלה לספירת זיבתה כו', ע' שאילתות פ' תזריע סי' פ"ו ובמפרשים שם ובאור שמח פי"א ה"ד מאיסורי ביאה וע"ע בס' יראים סי' קצ"ב

שם א"ל ר"ה בריה דרב יהושע לר"פ ביולדת זכר איכא לספוקי ביולדת נקבה ליכא לספוקי כו', ע' אור שמח פ"ח הי"ב מה' שחיטה

במשנה ר' יוסי אומר בשר המת יבש ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה טהור, ע"ל נ"ה ז ע"א תוד"ה מיתיבי ובמש"כ בחידושי לערכין ד"ד ע"א

שם מה"מ אמר חזקיה דא"ק והדוה בנדתה מדוה כמותה כו', ע' מה שהאריך באור שמח פ"ה הי"ד מאיסורי ביאה ובפ"ה ה"ה ממטמאי מו"מ

רש"י ד"ה מין שערה אדומה, עמש"כ בזה בת' בית אפרים חי"ד סי' מ"ט

תוד"ה דם הנדה. לרבא דאמר בפ' בנות כותים לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ כו', ע' אור שמח פ"ב מה' מטמאי מו"מ

דף נ"ה ע"א אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדיה נמי מטמאה באבן מסמא כו', ע' אור שמח פ"ו ממטמאי מו"מ

שם מיתיבי בשר המת שהופרך טהור, הנה הך ל טהור הוא מלטמא אבל אסור בהנאה כדמסקין שילהי תמורה אמנם יל"ד לפירש"י דהתם דבשר המת שהופרך טהור הוא דוקא כשאין שם מלא תרוד רקב. א"כ לישני דאפריך אפרוכי דהכא הוא בדאיכא מלא תרוד רקב וצע"ק, ועמש"כ בחידושי שם וע"ע נובי"ק חי"ד סי' כ"ו

שם כי איתמר דעולא אסיפא איתמר וכולן שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור אדם ואמר עולא ד"ת עור אדם כי עבדו טהור ומה טעם אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין, הנה. נדרשתי מח"א להשיבו אם בתי ידים הנעשים מעור חזיר מותרים והשבתי להיתר מהך דהכא דעור אדם טמא הוא נמי משום גזירה דרבנן, וממילא הא דתנן וכולן שעבדן טהורין היינו דטהורין לגמרי. וקאי ארישא דחשיב במשנה דחולין קכ"ב ע"א עור חזיר של ישוב עם עור האדם ע"ש, הרי דלאחר שנעבד העור הוא טהור כנ"ל

רש"י ד"ה שעבדן. ושיעור עבודה מפרש בברכות ובפסחים כדי מיל, ע' נובי"ק חי"ד סי' כ"ג

תוד"ה מיתיבי בשר המת שהופרך טהור, וא"ת ולימא ר' יוסי היא דאמר במתניתין בשר שיבש טהור ע"כ, וקשה איך אפשר לאוקמי כר' יוסי הרי לקמן נ"ו ע"א אוקמינן לדבריו דטהור מלטמא בכזית אבל טמא טומאת רקב ע"ש ולשא זה סובל רק בשר המת שיבש משא"כ בברייתון דקתני שהופרך משמע אף דליכא כזית ביחד וצע"ק, ועמש"כ בחידושי לערכין ד"ד ע"א

תוד"ה שמא. ועוד נראה דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה כו' פ' מדאורייתא. כדמסקו התוס' להדיא בזבחים ע"א ע"ב. ולכאורה מתורץ בזה קושית התוס' בב"ק ד"י ע"א, שהקשו ל"ל שור ולא אדם תיפ"ל מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא אדם שאין המת שלו דאסור בהנאה ע"ש, דלפמש"כ הכא שפיר איצטריך קרא משום עור האדם דשרי בהנאה מדאורייתא. והנה בירושלמי ב"ק פ"א ה"א דרשי באמת מוהמת יהיה לו יצא אדם שאין הנאה במותו. ושם בתוספתא פ"ו דרשו וגם את המת יחצון יצא אדם שאין הימנו הנאה במותו, ולדברי התוס' דהכא הרי יש לו הנאה מעורו מדאורייתא אמנם הרמב"ם בפי"ד הכ"א מה' אבל כ' וז"ל המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו וע"ש במל"מ, ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ, וע"ע בח"ס חי"ד ס"ס רי"ט

ע"ב זובו טמא ל"ל א"ר יהודא מדסקרתא איצטריך סד"א שעיר המשתלח יוכיח כו', ע' אור שמח פ"ה ה"א מה' אבות הטומאות

שם סד"א נילף דוק רוק מיבמה. ובתוס' תימה דהשתא נילף רוק דיבמה מהכא כו', וקשה הלא אמרינן לעיל י"ט ע"ב אין אדם דן גז"ש מעצמו. וע' ברש"י שם ובפסחים ס"ו סוף ע"א ובתוס' שבת צ"ז ע"א מש"כ בשם ר"ת וצ"ע כעת, ועמש"כ בחידושי לעיל שם

שם ת"ש תשעה משקין הזב הן כו', ע' נובי"ק חי"ד סי' נ"ז

שם ודם מגפתו דכתיב ודם חללים ישתה מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא, ע' נובי"ת חי"ד סי' ק"ז

רש"י ד"ה זב חדא ומכאן ואילך איתקש לנקבה דאפילו ראה שלישי באונס חייב קרבן, ע' נובי"ת חא"ח סי' פ"ה

דף נ"ו ע"א מטמאין לחין זב דכתיב רר בשרו כיחו וניעו ורוקו דכתיב כי ירוק הזב בעין דוק שרץ במותם אמר רחמנא כעין מיתה ע' נוב"י קמא חי"ד סי' כ"ו

במשנה כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע כו', ע' מה שהאריך בסוגיין בחזקה רבה חי"ד סי' רל"ח וע"ע בת' פמ"א ח"ב סי' ק"ע

תוד"ה אי בהם. התם אסמכתא הוא דשיעוריה הלמ"מ, ע' תוס' חגיגה י"א. סוף ע"א ובטו"א שם ד"ה לא צריכה לכעדשה

ע"ב במשנה זה הכלל דבר שחשודים בו אין נאמנין עליו, ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' שע"א.