אור הישר (נשים ב) נג

רשדף ל' ע"א"י ד"ה ככר שני. וקיי"ל דהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו ע"כ, וכן פירש"י בפסחים י"ח סע"ב וע"ש בתוס' פ"א סע"א ובשעה"מ ריש ה' אישות ובמש"כ הפמ"ג בספרו גינת וורדים כלל מ"ט ובספרו שושנת העמקים כלל א'

תוד"ה חד לתרומה וחד לכהונה. אין להקשות וכי ספק חמור מודאי כו', ע' דורש לציון דרוש ב'

ע"ב מה לטבול יום דשרץ שכן במינו אב הטומאה כלי חרש יוכיח כו', ע' טורי אבן חגיגה כ"ג ע"א

שם אוכל הבא מחמת טבו"י יוכיח שפסול בתרומה ואינו עושה רביעי בקדש כו', ע' דורש לציון דרוש ח'

רש"י ד"ה ובכל הספרים. חדא דלא אשכחן דאינו מציל בתרומה דבחגיגה כ"ה ע"א אמר אין חטאת ניצלת בצמיד פתיל אבל תרומה לא תנן בה ע"כ, וקשה ל"ל לדייק מברייתא, ומדיוקא דהא לא תנן בה, לייתי ממשנה מפורשת בטהרות פ"ז מ"ו הגנבים שנכנסו לבית כו' דכ"ח המוקפין צמיד פתיל טהורים ואם יש עמהם נכרי או אשה הכל טמא וה"נ אמרינן בגיטין ס"א ע"ב אאוקימתא דכ"ח המוקף צ"פ וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה וע"ש תוד"ה וליחוש, ובנדה ד"ה ע"ב ג"כ קאמר דמוקף צ"פ אינו ניצול במעת לעת שבנדה. וע' חגיגה שם תוד"ה שונין וצ"ע כעת

דף ל' ע"א אמר רב ר"מ ור' יוסי ור' יהושע ור' אלעזר ור"א כולהו ס"ל דאין שני עושה שלישי בחולין כו'. הנה אע"ג דכ"מ שאמרו בש"ס בלשון זה הוי שיטה ואין הלכה כשיטה כמש"כ התוס' בב"מ ס"ט ע"א, וכן הסכימו כל הראשונים ז"ל וע' בתמים דעים להראב"ד סי', רכ"ד, מ"מ פסק הרמב"ם הכי משום דנקט כדאוקים רב מרי בריה דרב כהנא בסוגיין וסתמא דהש"ס בברכות נ"ב ע"ב וחולין ל"ג ע"א ועוד, וע' טו"א לחגיגה י"ח ע"ב ובמש"כ בחידושי למנחות נ"ז ע"ב ולחולין קכ"ד ע"ב

שם שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף כו', הנה הא דהוא צריך להקיף ולא די בזה צירוף הכלי ע' בת' הרשב"א סי' תתל"ד ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' שכ"ב

ע"ב והכא במותר לגרום טומאה לחולין שבא"י קמיפלגי מ"ס מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ומ"ס אסור כו', ויל"ד דהנה משנה זו דאוקמינן לה בפלוגתא היא אחרונה בפ"ב דחלה ותיכף שם רפ"ג מ"ב אהא דתנן נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה אוקמינן בנדה ד"ו ע"ב משום דאכתי חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ע"ש, נמצא דע"פ שתי האוקימתות היא מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם כדאמרינן ביבמות מ"ב ע"ב ובע"ז ד"ז ע"א והוא מתאים להלכה עם דעת ב"ה במשנה דמאי פ"ו מ"ו עפ"ד הרמב"ם בפיה"מ שם, אולם יש לדון על עצם אוקימתא דהכא בפלוגתא, הלא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כדאמרינן ביבמות ד"ט סע"א ובש"מ. ומכש"כ לאוקים הכא דעת ר"א דשמותי הוא מתלמידי ב"ש נגד שיטת ב"ש בדמאי שם, דזה לא יתכן עפ"ד התוס' בשם הירושלמי בביצה ל"ד ריש ע"ב ע"ש וצ"ע, וע' תשב"ץ ח"א סי' י"ד

רש"י ד"ה סברוה. תרווייהו בעיסה ראשונה העיסה הטמאה ראשונה לטומאה היא כו', ע' בר"ש טבול יום פ"ד מ"ב

תוד"ה ר' נחמיה. משה פותח תחילה וישראל עונין אחריו וגומרין משה אמר אז ישיר משה כו', ע' דורש לציון סוף דרוש ב'

דף ל"א ע"א במשנה מי שקינא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובה ופירש"י ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה, פ' לפירושו דכופין אותו להוציא שהרי נאסרה עליו כמש"כ באור זרוע ח"א סי' תרט"ו וע"ש סי' תרט"ז וע"ע במל"מ פ"א הי"ד מה' סוטה ובח"ס אה"ע ח"ב סי' צ"ו

שם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים ת"ל ועד אין בה כל עדות שיש בה כו'. ע' דורש לציון דרוש י"ג

רש"י ד"ה לא היתה שותה. דעד אחד נאמן בה אף להפסידה כתובתה שרגלים לדבר ומקראי ילפינן לה כו', ע' נובי"ק חאה"ע סי' נ"ד

ע"ב וכיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כו' אלא אמר עולא תני לא היתה שותה ע"ל ד"ו ע"א תוד"ה ושבאו לה ובמל"מ פ"ג הכ"ג מה' סוטה ובש"ש סוף שמעתא וי"ו

שם ור' חייא אמר היתה שותה לר"ח קשיא דעולא ל"ק כאן בבת אחת כאן בזה אח"ז, ע' תוס' כתובות כ"ב ע"ב ד"ה אי הכי ובנובי"ת חאה"ע סי' ט"ז ובחוט המשולש בחלק התשובות להגרא"י סי' ד'

שם תנן עד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה הא חד וחד לא היתה היתה שותה תיובתא דר"ח כו', ע' תוס' יבמות קי"ז סוף ע"ב

שם דתניא ר' נחמיא אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות כו', ע' בת' הרשב"א סי' תתל"ז

רש"י ד"ה ושנים אומרים לא נטמאת כלומר לא נטמאת בפניך כו' הרי נסתלק העד הזה