אור הישר (נשים ב) מז

המציא פירושא דקברי אשר כריתי, מדוע תלה זאת בסוגיין בר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק וצ"ע

ע"ב היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש דכתיב את מספר ימיך אמלא, והנה אע"ג דבס"פ החולץ פליגי תנאי בהאי קרא גופיה דאת מספר ימיך אמלא, באותן שזכו דהיינו הצדיקים, אם משלימין שנותיהם או מוסיפין ע"ש, מ"מ י"ל דדרשה דהכא היא אליבא דתרווייהו. דהאי משלימין או מוסיפין לא קאי רק על השנים, אלא גם על החדשים והימים

שם תנא אותה שבת של דיו זוגי היתה ניטלה רשות מזה וניתנה לזה. ע' אור זרוע ה' מוצאי שבת סי' פ"ט וע"ע בתוס' מנחות ד"ל ע"א ד"ה מכאן ואילך ובמה שהארכתי בחידושי שם

דף י"ד ע"א דרש ר' שימלאי תורה תחילתה גמ"ח וסופה גמ"ח תחילתה גמ"ח דכתיב ויעש ה"א לאדם ולאשתו כתנות עוד וילבישם וסופה גמ"ח דכתיב ויקבר אותו בגי, והנה עפ"ז מובן הא דאמרינן בברכות י"ח ע"א הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו, דלכאורה יש מקום רק לקרותו לועג לדש אבל מה ענין זה לחרף עושהו, אולם לפי המבואר הכא ניחא דהא חזינן דהשי"ת בכבודו נתעסק בקבורת המת. ואם אדם רואה את המת ואינו מלוהו הרי הוא כמטיל דופי במצוה רבה שהשי"ת נתעסק בה

שם אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם, והק' בח"א איך קאמר שהיה מבקש לקיים המצוה כדי לקבל שכר עליהן הא אמרינן לא תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וי"ל דהיינו במצוה שנתחייב בה כבר אבל הכא שעדיין לא בא לא"י ששם חיובה והקב"ה לא רצה שיהיה חייב בהן שפיר מצי לבקש משום קבול שכרם ע"כ, ולע"ד קשה הלא סוף סוף כוונת משה רבינו לכניסה בא"י, היתה רק למטרת מעשה המצות, והש"י ידע כוונתו למעשה, וקבלת שכר מאי בעי הכא

ולולא דבריו נלע"ד דהכי פירושא, כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר האם בקשתך היא אלא לקבל שכר. הרי כוונתך היא רק לקיים בארץ ישראל המצות בפועל ובמעשה, מעלה אני עליך כאילו עשיתם

, תוד"ה כדי ליגעה. ולא שייך למימר דדריש טעמא דקרא אלא היכא דנפק"ל מינה מידי כו', ע' בת' שיבת ציון סי' צ"ח ובקונטרס עץ שתול סי' כ'

ע"ב א"ר פפא אימא בכלים הראויין לכלי שרת מכלל דכפיפה מצרית לא חזיא כמאן דלא כר' יוסי בר"י כו', ע' נובי"ת חי"ד סי' ר"ג ובמש"כ בחידושי למנחות כ"ח ע"ב

שם שמעת מינה כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת כו', הא דאיצטריך להו ההכרעה מהכא הוא משום הני תרתי לישני באוקימתא דר"פ במנחות ע"ח ע"ב, וע"ש ד"ז ע"א תוד"ה א"ר יוחנן ובמש"כ בשני המקומות שם

דף ט"ו ע"א ורשאין הכהנים ליתן לתוכן יין ושמן ודבש מ"ט א"ק למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ע"כ. והוא בדוגמת אכילת בשר הקרבנות דתנן בזבחים ד"צ ע"ב. וכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלין כו' ע"ש, והיינו מאי דאמרינן במנחות נ"ח ע"א דבש הותר בשירי מנחות, וזהו החידוש במשנה דפסחים קי"ט ע"ב אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו דאע"ג דהוא קרבן ככל הקרבנות, אולם לפ"מ דאינו נאכל אלא צלי, להכי הוה אמינא דעכ"פ אחרי אכילת הפסח יביאו לזה מיני ממתקים להכשר אכילת הפסח, לקיים בזה קרא דלמשחה כדרך שהמלכים אוכלין. להכי תנא אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אכן הני הא דתנן במשנה וברייתא הוא רק בקרבנות דזבחים ומנחות, אבל במתנות כהונה דזרוע לחיים וקיבה לא הוה ידעינן, להכי אשמעינן רב חסדא בחולין קל"ב ע"ב דגם אלו אין נאכלות אלא צלי ובחרדל משום קרא דלמשחה, וע"ש בתוס' ובמש"כ בחידושי שם

ע"ב רש"י ד"ה לא שנו. רבנן דמתניתין דבעו חרס ומכשרי בישן ע"כ. אמנם הרמב"ם הבין דהאי לא שנו הוא לר' ישמעאל, כדכ' הכ"מ פ"ג ה"ט מה' סוטה

דף ט"ז ע"א כי תבע"ל אליבא דב"ה דאמרי מצינו אפר שקרוי עפר כו', הנה ב"ה ילפו בחולין מדכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וב"ש עפר שריפה אקרי עפר סתמא לא אקרי, וכ' עלה במהרי"ק סי' כ' דלפ"מ דלב"ה דהלכתא כוותייהו לית להו האי חילוקא דעפר שריפה איקרי ולא עפר סתם כמ"כ אין לחלק בין מכר סתם למכר מפרש ע"ש. ולע"ד בלתי מובן הרכבה זו, הלא כל מחלוקת ב"ש וב"ה בזה הוא בלשון הכתוב, אבל מה ענין זה ללשון בני אדם דמכירה, ואע"ג דדין מכירה איכא בתורה אבל התנאים של המכירה בין המוכר והלוקח תלוי בלשון בני אדם לפי המקום והזמן וצ"ע

ע"ב ת"ר שלשה צריכין שיראו עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה, ע' אור זרוע ח"א סי' תרע"א

שם בעא מיניה ר' ירמיה מר"ז גדולה ומדחת את המים קטנה ונדחית מפני המים מהו א"ל לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהילכתא כו', ע' טו"א לחגיגה י"א ע"א ובמה שהארכתי בחידושי לזבחים כ"ו ע"א בבעיות דר' ירמיה בכעין זה בכה"מ

שם ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן. ע'