אור הישר (נשים ב) מה

נשאל עליה ותצא לחולין. ע' רי"ט אלגזי לבכורות פ"ד סי' ל"ה ובחזקה רבה חאה"ע סי' קי"ט ובבאר יצחק חי"ד סי' כ"ח

דף ז' ע"א במשנה ומוסרין לו שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך, ע' בת' שיבת ציון סי' פ"ב

שם ל"ש אלא בעיר אבל בדרך עד דאיכא שלשה כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתרס"ז

שם תניא ר"י אומר בעלה נאמן מק"ו ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה סוטה שהיא בלאו לכש"כ, ע' ווי העמודים לס' יראים סי' קצ"ב אות ה'

שם ורבנן היא הנותנת נדה דכרת חמירא ליה ומהימן סוטה דלאו לא חמירא ליה ולא מהימן, ע' חזקה רבה חאה"ע סי' ש"ו

במשנה ר' יהודא אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו כו', ע' ראב"ן סי' צ"ד אות ז'

תוד"ה נדה. תימא דמשמע בפ' אין מעמידין דיחוד דעריות דאורייתא כו' ע"כ, ואע"ג דהתם ובקידושין ד"פ ע"ב הלשון רמז ליחוד מה"ת מנין כו', מ"מ נקטו התוס' שהוא דאורייתא ממש, וכן פירש"י נמי בשבת י"ג ע"א וע"ש תוד"ה מה אשת רעהו

בא"ד וי"ל דוקא יחוד דעריות דאין להן היתר דומיא דבן עם אמו אסרה תורה אבל נדה לא, ע' בת' הגרע"א ס"ס קמ"ה

ע"ב מי גרם לראובן שיודה יהודא כו', ע' בתוס' ב"ק צ"ב סוף ע"א ובמכות י"א ע"ב ד"ה מי גרם הראשון ובת' מקום שמואל קונטרס שער התירוצים למכות שם

שם אלא ראובן למה ליה דאודי והא"ר ששת חציף עליה דמפריט חטאיה כי היכי דלא ליחשדו אחוהי, ע' בת' פנים מאירות ח"ב סי' קע"ה

דף ח' ע"א והא אין עושין מצות חבילות חבילות כו', ע' בפרדס הגדול לרש"י דפוס ווארשא דף נ"ט ע"א ובאור שמח פי"א ה"ו מה' טומאת צרעת

שם למימרא דר' יהודא חייש להרהורא ורבנן לא חיישי והא איפכא שמעינן להו כו' אמר רבה הכא טעמא מאי כו' אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן ל"ק כו', ע' בת' עונג יו"ט סי' קנ"ד

תוד"ה ששם. היא עומדת מבפנים והכהן עומד מבחוץ כו', ע' אור שמח פ"ג ה"כ מפסוה"מ

תוד"ה גמירי. מקשין מפ' אין דורשין שאמר עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצרייהו ולק"מ כו', ע' ח"ס חי"ד סי' קפ"ד

ע"ב תניא היה רבי אומר מנין שבמדה שאדם מודד מודדין שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה ונרשם עה"ג דבסנהדרין איתא ר' מאיר אומר כו'. ולכאורה אפ"ל דרבי דריש הכא על מדת פרענות דאיירי בסוגיין. ודברי ר"מ מובא התם על מדה טובה דעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות ע"ש, ואע"ג דקרא איירי במדת פורעניות מ"מ יליף ר"מ מינה מדה טובה במכש"כ דמרובה ממדת פורעניות ת"ק פעמים כמש"כ התוס' לקמן י"א ע"א בשם התוספתא ע"ש, אך יל"ד קצת דמדה טובה הו"ל למילף טפי מקרא דאתה תשלם לאיש כמעשהו

דף ט' ע"א רש"י ד"ה אשיא לבני. דאמר ביבמות ובקידושין בנים אשר יולדו להם הלך אחר פסולן כו', ע' אבני מלואים סי' ד' סק"ח

תוד"ה מנימין. דאמר פ"ק דמגילה זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו כחמרא אדורדיא כו', ע' בתוספות ר' יהודא חסיד לברכות כ"ח ע"א ובתוס' יבמות ע"ו ע"ב ובמגילה י"ב ע"ב ובר"ש ידים פ"ד מ"ד ובס' יראים סי' ר"ג ובגבורת ארי ליומא נ"ד ע"א במלואים

ע"ב הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה, ופירש"י בפסוק ואיבה אשית וז"ל אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחילה ותשא את חוה כו' והקשה המהרש"א בסוגיין הלא מן הכתוב משמע שהסית חוה לאכול ממנה וא"כ גם היא תמות וע"ש מה שתירץ. ולעד"נ לתרץ עפ"מ שיל"ד מאי האי דכ' רש"י כשיאכל הוא תחילה, הרי הנחש אמר לא מות תמותון, והשתא אם תאמין לדבריו אפשר שהיא תאכל קודם או שניהם בשוה ומאין לקח רש"י ההכרעה שהוא יאכל תחילה. ובע"כ דחשבון הנחש היה מדוייק מאד דבהכרח הוא יאכל תחילה, אחרי דהיא לא שמעה הצווי מהשי"ת שלא יאכלו רק בעלה אמר לה כן ממה שהוא שמע, ועתה כשבא הנחש והכחיש לדברי בעלה באמרו לא מות תמותון. בהכרח שתולד אצלה ספק אצל מי הוא האמת, והדבר אצלה בספק סכנת נפש ממש דוגמת שנים שהיו מריבים אם הוא סם המות או לא, ולזאת חשב הנחש שאין לפניה עצה אחרת רק להרבות דברים על בעלה ולהכריחו שהוא יאכל תחילה, ואז תחכה מעט עד מחר ע"פ ציווי השי"ת כי ביום אכלך וגו', ותראה אם לא ימות תאכל גם היא, וזאת היתה מחשבת הנחש דמשום ספק סכנת מיתה בטח לא תרהיב עוז בנפשה לאכול תחילה, ודברי עצתו יועילו רק שהיא תכריח לבעלה שיאכל הוא תחילה, ולפי האמת כשיאכל בודאי ימות ואז ישאנה, אכן לפ"מ דבעצתו הפריז על המדה לדבר על לבה,