אור הישר (נשים ב) מב

כיהה וטמא א"ר יהודא א"ר א"ק לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה, נלע"ד דבזה אפשר ג"כ להבין פירש"י בב"מ פ"ו ע"א, דאהא דרבה בר נחמני פסק בהאי דינא דטהור, כ' רש"י טהור לפי מה שכתוב בתורה, ונלאו המפרשים להבין כוונתו, אכן לפי המבואר הכא דענין הטהרה בספיקו מוכרח, הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה. והיינו לפי מה שכתוב בתורה, וע' תוס' כתובות ע"ה ע"ב ד"ה ספק ובנדה י"ט ע"א ד"ה ר' יהושע ובר"ש נגעים ספ"ד ובמש"כ בחידושי לנגעים ולב"מ שם, וע"ע בש"ש שמעתא א' פט"ו

במשנה בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה כו'. ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' פ"ב ובש"ש שמעתא ה' פ"ב

דף ס"ו ע"א במשנה נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי כו', ולכאורה יל"ד מדוע שינה הכא מלשון המשנה בכה"מ, ולאמר דברי ר' נהוראי. ואפ"ל דהאי ר' נהוראי הוא ר"מ כדאמרינן בעירובין י"ג ע"ב, ושם מ"ו ע"ב אמרינן ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי, וכדי דלא נטעה גם הכא להשתמש בכלל זה ולאמר דהלכה בר' יוסי דמשנתינו, לכן שינה התנא בשמו ובלשון המשנה להורות דהכא אין הלכה כר' יוסי רק כר' נהוראי דהוא ר"מ

והנה בתוי"ט דמשנתינו סיים וז"ל ולפי שנחלקו בו חכמים אם היה נזיר אם לא לפיכך לא סדרו רבינו הקדוש במשנתו אלא לבסוף של המסכתא ע"כ, ולע"ד יל"ד דלזה היה מקום אם כל הדברים היו סובבים רק בנוגע לשמואל הרמתי, אז י"ל כיון דמאי דהוה הוה, וגם זאת במחלוקת שנויה לכן הניחה מסדר המשנה עד סוף הסמכתא, לא כן עתה דפלוגתייהו נוגעת לדורות, אם אמר הריני כשמואל הרמתי אם הוא נזיר עולם אם לאו, ולפ"ז הלא פלוגתא היא לדינא כמו בכ"מ במשנה, א"כ אמאי לא תני לה בפ"ק גבי הריני כשמשון. והתם סתמא והכא בפלוגתא, וכסדר הרמב"ם בפ"ג הט"ו ט"ז מה' נזירות דתני להו גבי הדדי, וע"ש במפרשים וצ"ע

עוד יל"ד ע"ד התפארת ישראל שכ' וז"ל ואף דאין אשה מדרת בנה בנזיר חנה נדרה שתפתה לאלקנה עד שיתרצה ולא מצינו שלא התרצה עכ"ל, אמנם כן בעצם קושיתו כיוון אל הרד"ק בשמואל א' א' בפסוק ותדור נדר, אבל הוא קאמר להיפוך מתירוצו, דא"א לאמר דאלקנה עשה הנדר ג"כ אחרי ששמע מאשתו זה לא ראינו, וע"ש מה שהאריך בזה וע"ע דורש לציון דרוש ה'

שם א"ר יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם, הנה דעת ר' יוסי הוא כדברי התרגום ופירש"י שם על הכתוב ומורה לא יעלה על ראשו שכתבו ומרות אנש לא תהא עלוהי. אבל הרמב"ם פסק כר' נהוראי כנ"ל

תוד"ה אמר רבא. ורבא מיירי כגון שבדק עצמו ומצא שכבת זרע וגם זיבה על הבגד כו', ע' חזקה רבה חאה"ע סי' שי"ב

ע"ב למימרא דמברך עדיף והתניא ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך כו' תנאי היא כו', ע' ש"ך חו"מ סי' שפ"ב סק"ד ובמג"א ס"ס ר"א

רש"י ד"ה חטוף חטוף כוס של ברכה ובריך ברכת זימון כו', וצריך להבין הלא הזכות ליתן לברך הוא ביד הבעה"ב כדמשמע בברכות מ"ג ע"א בעובדא דרבי ורב ובחולין פ"ז ע"א בעובדא דרבי וצדוקי, ואם ירצה יוכל הבעה"ב לברך בעצמו כמבואר בשו"ע סי' ר"א, ובע"כ דהכא מיירי כשהוא מיסב על שלחן אחרים. ואם נותנים לו כוס של ברכה למה ליה לחטוף בודאי יקבל ויברך דאל"ה הוא מהדברים שמקצרים ימיו ושנותיו של אדם כדאמרינן בברכות נ"ה ע"א ועל זה לא היה צריך רב לזרז לבנו, ולחטוף כשאינם נותנים לו הרי הוא גזל ואם עשה כן צריך לשלם ארבעים זהובים כדאמרינן בחולין שם, ומשמע דלכך פירש"י בברכות ס"פ אלו דברים וז"ל חטוף ובריך כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזיר שיתנהו לך ותברך ע"ש, ומוכח דלזה היתה כוונתו במש"א כשמושיטין, היינו קודם שזכה בו אחר, והתוס' כ' הכא מהר לברך שתהא זריז ונשכר ע"כ, ואפשר שכוונתם שאל יסרב מלקבל כשנותנין לו כוס של ברכה, דוגמא דתנן בברכות ל"ד ע"א העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה ע"ש וצ"ע.