אור הישר (נשים ב) מא

אימתי מתחיל זמן גדלות בעבד לחיוב מצות, כיון דעצם חיובו בזה גמרינן מאשה אפשר דגם זמן החיוב הוא נמי כאשה, ואף הסברא הפשוטה היא דבדבר זה נחשב כאיש דהא איש הוא מ"מ חפץ השואל לדעת איזה סמך לזה, והשבתיו דעצם הספק יחד עם הפשיטות נמצאו בתוס' ב"ק פ"ח ע"א, דעל קושית הש"ס יהא עבד כשר לעדות כתבו התוס' וז"ל תימה הא ילפינן בכל דוכתי גז"ש דלה לה מאשה כו' וי"ל דכי גמרינן לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת אבל לגרע מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמוד דמן הדין כשר הוא לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא כו' ע"ש, הרי חזינן דלכתחילה הקשו אמאי לא ליפסלוהו לעדות אע"ג דאיש הוא כיון דחיוב המצוה בדידיה גמרינן מאשה, עד שהחליטו דכל הילפותא היא רק להחמיר עליו שיהיה מחוייב לכל הפחות במצות שהאשה חייבת אבל בנוגע לעדות שהוא באנשים מדין התורה הרי איש הוא ולהכי יהיה כשר לעדות, כן הבינו התוס' בקושית הש"ס ע"ש, וממילא במצות שהוא חייב מתחשבין עם זמן קיומן כאיש, וע' כריתות ד"ז ע"ב ובמש"כ שם בחידושי ובמה שהארכתי בחידושי לזבחים ק"ג ע"א בתוד"ה אין לי

ע"ב לעולה פרט לנזירות דברי ריה"ג, ע' ספרא אמור פרשה ז' ובפירוש הראב"ד שם, אמנם לפי המבואר בירושלמי הכא דעכו"ם ממעטינן מדכתיב לכפר עליו את שיש לו כפרה יצאו עכו"ם שאין להן כפרה ע"ש, א"כ איכא למידק לכאורה ל"ל קרא דלעולה, די"ל דקרא אתא שלא יביא נכרי קרבנות נזירות כדי לפטור ישראל נזיר מקרבנותיו, וע' בתוס' אלא אמר רבא

תוד"ה רב אחא. ונכרי אינו מוריש עבדו לבניו שאין לנכרי קנין בגוף העבד כו', ע' בת' דבר אברהם סי' י"א אות ט'

תוד"ה הניחא למ"ד. ופר"י דודאי ישראל דלא הוי בכלל בל יחל עד דהוי גדול וכי הוי גדול מיהא איתא בבל יחל כו' אבל נכרי שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל לא שייך למעוטי, ע' אבני מלואים סי' א' סק"ב

דף ס"ב ע"א הניחא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אלא למ"ד דרבנן איש כי יפליא ל"ל לאתויי מופלא סמוך לאיש דכותי כו', ע' אור שמח פ"ג ה"ב מאיסורי ביאה

תוד"ה איש כי יפליא. ואור"ת דגרסא הפוכה היא ומשובשת ובגרסא דריש מס' נדרים גרסינן הכי דגריס איפכא רבא אמר לא הויין ידים כו', ע' בת' הרא"ש כלל ל"ה סי' ה' ובח"ס אה"ע ח"א סי' פ'

ע"ב לימא בדשמואל קמיפלגי דא"ש המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גם שחרור כו' לא דכו"ע אית להו דשמואל כו', ע' בת' עין יצחק חי"ד סי' ל"ב

דף ס"ג ע"א במשנה ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה כו' ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר, ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' פ"ב ובח"ס אה"ע ח"א סי' מ"ב ובס' בית זבול סי' ה' ובחזקה רבה חאה"ע סי' שי"ב

תוד"ה שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו כו', ע' בפיה"מ להרמב"ם ובתוי"ט ד"ה שרגלים לדבר ובפתח השער לת' חמדת שלמה

ע"ב ולא אמדו טומאת התהום אלא למת בלבד, ע' ברמב"ם וראב"ד פ"ו הי"ח מנזירות ובצל"ח לפסחים דף פ"א ע"א

רש"י ד"ה ולא אמרו אלא לטומאת מת בלבד אבל לענין זב וזבה לא, ע' ברש"י זבחים כ"ג ע"א ד"ה טומאת התהום דזיבה ובמש"כ בחידושי שם

דף ס"ד ע"א ואת"ל שרץ ע"ג שרץ כיון דמפסקי מהדדי כמאן דמנחי בכלי דמי כו', ע' אור שמח פ"ט ה"י מה' רוצח ובס' נר אהרן סי' ה'

רש"י ד"ה שרץ צף ע"ג מי חטאת ומי חטאת עבין הן מפני אפר פרה שבהן מי הוי כאוכלא כו', ע' בת' באר יצחק חא"ח סי' י"ב

ע"ב א"ל רבא אף אנא מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום א"ל אביי הא מחוסר הערב שמש א"ל שימשא ממילא ערבא, ע' ש"ש שמעתא ג' פ"ט

רש"י ד"ה אמר רב המנונא נזיר ועושי פסח שנטמאו בטומאת מת והוזה עליהן בג' ובשביעי כו', וכן הבינו נמי בתוד"ה אמר ליה כו' במש"כ ואחר שטבל ואחר שגילח כו, ע"כ, וכן מבואר בהדיא ברמב"ם ספ"ו מה' ק"פ, ועפ"ז נפלאתי על השגת הראב"ד ע"ש

דף ס"ה ע"א א"ר יהודא מצא פרט למצוי מת פרט להרוג, ע' ברמב"ם ראב"ד ומפרשים פ"ו הי"ח מנזירות ובשירי קרבן לירושלמי דפרקין סוף ה"א וה"ג

ע"ב אמר רבא בדק ופנה בדק ופנה כו' א"ד אמר רבא כיון שניתנה רשות לפנות מפנה להון ולישוינהו שכונת קברות אר"ל עילא מצאו וטיהרו א"י, ע' חזקה רבה חי"ד סי' צ"ח מה שהביא בשם ס' בני יונה סי' רע"ט

שם אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא ור' יהושע אמר כיהה מאי כיהה אר"י כיהה וטהור ודילמא