אור הישר (נשים ב) לח

דף מ"ו ע"א תוד"ה ומי לא מעכבא, כשם שבאין לו כפים דין הוא שתעכב דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת ה"נ כו', ע' אור שמח פ"ד ה"ח מה' יבום

ע"ב נזיר ממורט בש"א א"צ להעביר תער על ראשו כו' דא"ר פדת ב"ש ור"א אמרו דבר אחד דתניא אין לו בהן יד ורגל אין לו טהרה עולמית דברי ר"א כו', ע' כ"מ ולח"מ פ"ח ה"ה מנזירות ובת' הגרע"א סי' קכ"ב ובח"ס אה"ע ח"ב סי' ע"א ובת' דבר אברהם סי' כ"ד

דף מ"ז ע"א אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר"א סותר קרבנותיו כו', ע' אור שמח פ"ג ה"י מנזירות

במשנה כהן גדול ונזיר כו' היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה רא"א יטמא כה"ג ואל יטמא נזיר וחכ"א יטמא נזיר כו', ע' טורי אבן למגילה ד"ג ע"ב

שם יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם, ע' תוי"ט ותוס' חדשים ותוס' רע"א ובנובי"ת חי"ד סי' ק"נ

ע"ב משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים משוח בשה"מ עדיף דאילו משוח משה"מ מביא פר הבא על כל המצות ואילו מרובה בגדים אין מביא, ע' טו"א מגילה ד"ט ע"ב

שם דתניא ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר למה תקנו סגן לכהן גדול שאם אירע בו פסול הרי נכנס ומשמש תחתיו ע' בת' הרא"ש סוף כלל י"ג

תוד"ה אי ברחוקים. וא"ת היכי מייתר לאביו והא ק"ו אין שייך לאמר אם לא שנאמר הכתוב לאביו כו', ע' בשירי קרבן לירושלמי דריש פרקין

דף מ"ח ע"א תוד"ה ולאמו בסה"ד. נראה דעיקר קרא לנגעים איצטריך דסד"א דמצורע חשיב כמת ולזיבתם נקט אגב נגעם. הנה לפמש"כ בהתוה"מ פ' נשא סי' ק"ז בלא"ה ניחא ע"ש

ע"ב הא מה ת"ל לאביו ולאמו לאביו ולאמו הוא דלא מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה, ע' שאילתות פ' ויחי סי' ל"ד

שם כיון דשרא רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאו מה לי תרין לאוין. ע' בת' עונג יו"ט סי' מ"ה ובדורש לציון דרוש ו' בהגה"ה וע"ע בת' באר יצחק חא"ח סי' כ"ט

תוד"ה ולאחותו. וי"ל דס"ל לר"ע מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין אבל לר' ישמעאל לעיל ודאי צריך להפנותן משני צדדין דאיהו לטעמיה בפ' המפלת דס"ל למידין ומשיבין, ע' בת' הגרע"א סי' קכ"ב ובח"ס אה"ע ח"ב סי' ע"א

דף מ"ט ע"א דאי כתב אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא כו', וכן בתו"כ ר"פ אמור קראו לאביו חזקה וה"נ אמרינן בירושלמי קידושין פ"ד ה"י אקרא דמכה אביו ואמו מות יומת וכי דבר בריא הוא שזהו אביו והלא חזקה היא שהוא אביו כו' ע"ש. ובע"כ צ"ל דהיא חזקה דאתיא מכח רובא דרוב בעילות אחר הבעל, ועמש"כ בחידושי לחולין י"א ע"ב

שם ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו לא ליטמא לה דלאו אזיל זרעה בתרה אבל אביו כיון דאמר מר למשפחותם לבית אבותם אימא ליטמא ליה קמ"ל, ואילה"ק לפ"מ דאמרינן הכא דאביו הוא רק חזקה ואמו היא ודאית אמאי קאמר רחמנא דרק משפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם. די"ל דהיא הנותנת טעם לשבח דלא נימא דהתורה גופה אחזה רק הודאית, ובזה היה מקום להחליש חזקת האב להכי אחשבה רחמנא את משפחת האב לאלומי לחזקה דאבוה יותר מודאית דאם, אמנם זהו רק במקום אבות דישראל הכשרים, אבל בנך הבא מן הכותית אין קרוי בנך אלא בנה כדאמרינן ביבמות כ"ג ע"א. וזהו ג"כ אפילו אם הישראל הוא ודאי אביו

ע"ב נפשות לאפוקי רביעית דם שיצא משני מתים שמטמא באהל שנאמר על כל נפשות מת לא יבא, עמש"כ בחידושי לחולין ע"ב ע"א והנה ר"ע דהכא לטעמיה דס"ל י"א למקרא ונפשות קרינן, אבל לרבנן נפשת כתיב כדאמרינן בסנהדרין ד"ד ע"ע וע' לקמן ד"נ ע"ב בתוד"ה היה מפורד ובמש"כ בחידושי לקמן נ"ב ע"ב

שם דחק סומכוס ונכנס אמר כך שנה לי ר"מ כו', ובלשון זה הוא ג"כ בקידושין נ"ב ע"ב ועמש"כ בחידושי שם, וע"ע במעין החכמה דף צ"ב ע"א

שם על כזית מן המת מגלח על המת לא כש"כ כו', ע' ר"ש אהלות רפ"ב ובמש"כ בחידושי לפ' בהעלותך ולערכין ד"ד ע"א

דף נ' ע"א אלא כדא"ר יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין כו', ע' תוס' חולין פ"ט סוף ע"ב ובירושלמי דמכילתין פ"ז ה"ב ובש"ק שם ובנובי"ק חי"ד סי' צ"ז

ע"ב חלב המת שהוא שלם והתיכו טמא היה מפורד והתיכו טהור. ופירשו רש"י ותוס' בשם התוספתא דאהלות פ"ד דחבור אדם אינו חבור ע"ש, והנה הך כללא שאין חבורי אדם חבור, נשנית ג"כ במשנה דאהלות פ"ג מ"ד. אמנם יש להעיר אהא דמסקו התוס' הכא דהיינו דוקא בטומאת מת שהטומאה באה ממנו לצרפו לכזית לטמא אחרים ואפשר להיות שכן הקבלה אבל לצרף האוכלין לקבל טומאה בכביצה מעלמא התם חבור אדם הוי חבור כו' ע"כ, זה בלתי מובן לע"ד דהא בתוספתא