אור הישר (נשים ב) לג

מעיסתה שלא הוזלו המזונות אלא קימצה ופיחתה מפיה שלא אכלה כדי שובע דההוא מותר הוי ודאי דידה ע"כ, וכ"כ הר"ן בנדרים פ"ח ע"א וע' חזקה רבה חח"מ סי' ק"ד

דף כ"ה ע"א א"ד יוחנן הלכה היא בנזיר ר"ל אמר לכל נדריהם ולכל נדבותם התורה אמרה מותר נדר יהא לנדבה, ע"ל כ"ו ע"א תוד"ה אמר רבא

שם ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר אשם הוא בהוייתו יהא, ע' מנחות ד"ד ע"א תוד"ה אלא הוא

ע"ב ד"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא בהווייתו יהא ל"ל קרא גמרא גמירין לה כל שבחטאת מתה באשם רועה כו', ע' בת' באר יצחק חי"ד סי' א'

שם דאר"ה אמר רב אשם שניתק לרעייה ושחטו לשום עולה כשר כו', הנה גרסא זו היא ע"פ האוקימתא בפסחים ס"פ אלו דברים אלא אימא שחטו לשום עולה כשר, אבל בכה"מ בש"ס הגרסא ושחטו סתם כשר לעולה, וע' ברמב"ם ולח"מ פ"ד הט"ו מפסוה"מ

שם טעמא דניתק הא לא ניתק לא דא"ק הוא בהוייתו יהא. ע' תוס' זבחים ס"פ דם חטאת

דף כ"ו ע"א א"ר אשי הא דאמרת מפורשין לא לא תימא דאמר אלו לחטאתי ואלו ל לעולתי כו', ע' בשירי קרבן לירושלמי דמכילתין פ"ד ה"ד

ע"ב אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יביא חציו לעולה וחציו לשלמים כו', ע' בת' משיב דבר ח"א סי' ל"ד

שם אין הקינין מתפרשות אלא אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן. הארכתי בזה בחידושי למס' קנים ספ"א ועמש"כ עוד בחידושי לתמורה ד"ל ע"א

דף כ"ז ע"א א"ל התם ולקח ועשה אמר רחמנא אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן כו'. הנה חסרון הניכר קחזינא בגרסת הש"ס דצ"ל ולקחה ועשה, והיינו ולקחה שתי תורים דפ' תזריע י"ב ח' ועשה אותם הכהן דפ' מצורע ט"ו ט"ו כמבואר בכריתות כ"ח ע"א, וע' ברש"י יומא מ"א ע"א ד"ה ולקחה ועשה ובעירובין ל"ז ע"ב ד"ה או בעשיית כהן ובמק"א הארכתי בזה

ע"ב תוד"ה ואינו יוצא בקרבן אביו צ"ע דמה איצטריך קרא הא ודאי דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא כו', ע' בבאר שבע לכריתות כ"ז ע"ב ובמש"כ בחידושי לכריתות שם

דף כ"ח ע"א במשנה נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ר"ע אומר אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר כו', הנה מזה מוכח דלאחר זריקה לכו"ע ליתא בהפרה, והוא כמש"כ התוס' בכריתות י"ג סע"ב דכשנשחטה ונזרק דמה כהלכתא ליתא עוד בשאלה, ועפ"ז בלתי מובן דברי הטו"א לר"ה כ"ח ע"ב דדחה לדברי התוס' דכריתות שם וכ' דאפילו לאחר זריקה יש שאלה ע"ש. הלא הכא נראה בעליל דדברי התוס' היא משנה מפורשת באין חולק, ואיך נוכל לחלק בזה בין שאלה להפרה, ועכ"פ הי"ל להביא דברי משנתנו, ועמש"כ בחידושי לכריתות שם וע"ע באור שמח פ"ד הי"ז מה' נזירות

תוד"ה קתני. וליכא למידחי דהא דקתני לעיל דאינו מגלח על בהמת אביו היינו במפורשין כו', ע' שירי קרבן לירושלמי דפרקין ה"ד

ע"ב במשנה האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר כו', ע' מל"מ פ"ב הי"ג מנזירות ובת' באר יצחק חי"ד ס"ס כ"ח

שם איש אין אבל אשה לא מ"ט ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ור' יוסי ב"ר חנינא אמר ר"ל כדי לחנכו במצות כו', הנה האי הלכה היא דאורייתא ממש כדהוכיח בת' הריב"ש סי' קס"ג ע"ש. ועפ"ז פליגי הכא אי דין משנתנו הוא דאורייתא או דרבנן

תוד"ה כדי לחנכו ומדרבנן ע"כ, וכן פירש"י נמי ריש חגיגה בד"ה איזהו קטן, דהטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצות, ועמש"כ בחידושי לקמן כ"ט ע"א, אמנם הרמב"ם סוף ה' מאכלות אסורות סמך דין חינוך קטן על דברי קבלה דכתיב חנוך לנער ע"פ דרכו

תוד"ה בנו אין. וי"ל דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך ע"כ, והנמו"י ס"פ חרש כ' על סברא זו בלשון ושמא ע"ש, אכן לע"ד בלתי מובן עצם החילוק הלא השכל מחייב שלא להפריד בין הדבקים וכמו דמחוייב לחנכו בשמירת קיום העשה כן הוא מחוייב להפרישו מעבירת הל"ת דשניהם ניתנו מרועה אחד פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא חגיגה ד"ג, היתכן שיהא מוזהר לחנכו בקידוש היום של שבת דהיא מ"ע דזכור את יום השבת לקדשו, ואח"כ כשיראה שהוא עובר על אב מלאכה יהא פטור מלהזהירו, הלא באופן זה הוא כעושה על דעת אביו דפירש"י ביבמות קי"ד ע"א שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות ע"ש, וכמ"כ בקטן אוכל נבילות דנקטו התוס' בקושיתם. איך איפשר שיהא אביו רואה שהוא אוכל נבילה והוא פטור מלהפרישו מפני שהוא ל"ת ולא עשה, וביותר דבתוס' גופה בשבת קכ"א ע"א כתבו בהיפוך דז"ל דבהגיעו לחינוך כיון שחייב לחנכו כש"כ דצריך להפרישו