אור הישר (נשים א) צב

דף ע"ב ע"א ואם אמר לה ע"מ שתאמרי ותימא א"ר יהודא א"ש דברים של קלון. ע' בת' הגרע"א סי' מ"ח

שם או שתהא ממלאה ומערה לאשפה ותיעבד אר"י אמר שמואל שתמלא ונפצת, ע' בת' הגרע"א סי' ע"א ע"ב

שם המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה כו' יוציא ויתן כתובה כו', ע' בת' מהר"ח או"ז סי' רכ"ח

במשנה ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה כו'. ע' בת' פמ"א ה"ב סי' י"א וע"ע בת' מהר"ם ב"ב סי' תתס"ח ובשערי תשובותיו ח"א סי' נ"ג וע"ע בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' קצ"ד

שם ואיזוהי דת יהודית יוצאת וראשה פרוע וטווה בשוק כו'. ע' בת' הרשב"א סי' תקע"א ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתר"כ ובס' הזכות ליבמות פ"ק

שם דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי את הכרי ואזיל שייליה ואישתכח שיקרא, והביא עה"ג בשם התוי"ט להקשות למה נקט כהן וגם בירושלמי רא"ש וטוש"ע לא נזכר שם כהן ע"ש, ולכאורה היה מקום לקיים גרסת כהן הכא וגם לקמן בסמוך גבי פלוני חכם טיהר לי את הדם ובפלוני גבל תיקן לי' את העיסה דגם שם איירי שהיו כהנים. לפ"מ דמוכח מהא דבסוגיין דלחלק האיסור היינו להוציאה מבעלה נאמן המתקן הכרי והעיסה או החכם בעצמו, כיון דכל עיקר סמיכתה עליה דידיה והוא מכחיש אותה. והא דקאמר בירושלמי בסוגיין כולהון בעדים. הוא משום חלק הממון של הפסד כתובתה כדהבין הרא"ש בסוגיין, וכי" הרמ"א בסי' קפ"ה ס"ג אמרה פלוני חכם טיהר לי כתם והחכם אומר שהיא משקרה החכם נאמן וטמאה היא ע"ש, והשתא קשה איך סמכינן ע"ד המתקן או החכם שמא עיניו נתן בה ועשו קנוניא ביניהם שהוא יכחישה למען תתגרש מבעלה וישאנה הוא כדאשכחן כה"ג שילהי נדרים, ולפ"ז איך מיתוקם דינא דמשנתנו דתצא על ידו. אבל אי איירי שהיו כהנים ניחא שאז תהיה נאסרת עליהם מטעם גרושה

אולם בכ"ז משמע כדעת המוחקים תיבת כהן, דבכגון זה אסרינן לה עליה מפני החשד, כדתנן ספ"ב דיבמות המביא גט ממדה"י ואמר בפ"נ ובפ"נ לא ישא את אשתו כו' וכן החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה ה"ז לא ישאנה ע"ש וא"כ אין נ"מ בין כהן לשאינו כהן כנלע"ד, וע"ע בת' הרשב"א סי' תקצ"ב ובת' מהר"ם ב"ב תתנ"ט ובקצוה"ח ר"ס כ"ג ובתרומת הדשן סי' רי"ב

שם וספרה לה לעצמה. ע' תוס' יבמות פ"ח ע"א גיטין ד"ב ע"ב ובמהרי"ק סי' ע"ב

שם הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, ע' בת' מהר"ם ב"ב סי' תקס"ט ובת' הרמ"א סי' ב' ובח"ס אה"ע ח"א סי' ע"ו וסי' ע"ה ובנה"מ סי' פ"א

שם ונודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים כו'. הנה עפ"ז אפשר לפרש הא דאמרינן בנדרים ס"פ ר' אליעזר דאמר ר"ש ימותו כל בני אלמנה, דלכאורה קשה אם קילל את הבעל שימות משום שהיקל בנדרים ודלא לירגלו למידר כדפירש"י שם וממילא תהיה אשתו אלמנה, אבל בניו מה חטאו, ובאמת ברש"י שם לא נזכר שום קללה על הבנים. אולם לפ"מ דמבואר הכא בעון נדרים בנים מתים. לפ"ז י"ל דלא קלל את הבנים רק היה כמספר והולך עונש נדרים, אכן הר"ן שם ביאר בהדיא דקללה מיוחדת היתה ממנו על הבנים ע"ש וצ"ע, וע' בת' הרא"ש כלל ל"ב סי' ח'

שם תניא היה רמ"א כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת כו' יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה כו'. ע' בת' הגרע"א סי' קמ"ד

רשיי ד"ה הוחזקה נדה בשכינותיה שראוה לובשת בגדי נדות כו', ע' חזקה רבה חי"ד סי' קפ"ד ובחוט המשולש בחלק התשובות של הגר"ח ז"ל ס"ס יוד

תוד"ה אי דידע. ונראה לרשב"א דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאה בלא כתובה דיכולה לאמר משחקת הייתי כו', ע' חוט המשולש בחלק התשובות להגאון ר' הלל ז"ל סי' ח

תוד"ה וספרה. וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה וי"ל כו'. וכן הקשו התוס' במנחות ס"ה ע"ב ועמש"כ בחידושי שם. וקשה אטו משום שם ספירה שנאמרה אצל זבה כמו גבי עומר האם בשביל זה נצריכה ברכה הלא אין אדם דן גז"ש מעצמו. וההרכבה של שתי הספירות אינן מוכיחות כלל. דענין ברכה נופל רק על מצוה שנוכל לאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו וגבי ספירת העומר שפיר שייך כדאמרינן בר"ה ד"ה ע"א מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, והיא נמי כעין שנה הכתוב עליה לעכב דכתיב וספרתם לכם וכתיב תספרו חמשים יום, ולכן כל מוני המצוות מונים ספירת העומר למצוה, ושפיר מברכינן עליה כמו על כל מ"ע שבתורה, משא"כ ספירת זבה כמו דלא אשכחן בדברי חז"ל שקראו ספירה זו בשם מצוה כמ"כ לא נזכרה אצל מוני המצות, ובע"כ דהאי קרא אתא לכדאמרינן בסוגיין וספרה לה לעצמה. לסמוך על ספירתה. היינו אע"ג דבעלמא אשה פסולה לעדות אבל בזה נאמנת בספירתה, כמו להחמיר ע"י אמירתה שהיא זבה גדולה ושלא יהיה קרבנה חולין בעזרה