אור הישר (נשים א) ו

כרת, ע' משך חכמה לפ' אמור בפסוק גרושה מאישה ובפרשת דרכים בדרך מצותיך ח"ג מובא בת' באר יצחק חא"ח סי' ח' וע"ע בדורש לציון דרוש ב'

שם איהו שליחותא דאחים ק קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדה, ולכאורה מאי שייך בזה שם שליחות הלא בכתובות ע"ד ע"א אמרינן דחליצה ליתא בשליחות אמנם במעילה כ"א ע"א אשכחן שם שליחות אף על דבר שהוא רק לניחותא דבעלים כההיא דמעטן של זיתים ע"ש ובחידושי שם הארכתי בזה

תוד"ה איהו הוא דקאי בלא יבנה. והשתא אייתר לא יבנה לנתקה מכרת ללאו כו', ע' דורש לציון דרוש י"ב

דף י"א ע"א צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות כו', ע' בת' חמדת שלמה חאה"ע סי' ט"ו ובתבואת שור קונטרס בכור שור

תוד"ה חד אמר בעשה. כן גרסת הקונטרס כו' ואור"ת דגרסינן חד אמר בלאו כו', ע' בת' מהר"ח או"ז סי' קס"ד ובדורש לציון דרוש י"ב

תוד"ה צרת סוטה. טומאה כעריות כתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא כו', ע' נובי"ת חאה"ע ס"ס ק"נ

בסה"ד אבל מ"מ קשה כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב ערוה א"כ סוטה ספק הו"ל ליחשב כספק ערוה כו', ע' מה שתירץ בזה בדורש לציון דרוש יוד וע"ע בס' חזקה רבה חאה"ע סי' ל"ד

ע"ב דתניא ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר"א המחזיר גרושתו מן הנישואין אסורה מן האירוסין מותרת משום שנאמר אחרי אשר הוטמאה, ע' נוב"י תנינא חי"ד סוף סי' ק"כ

שם טומאה בהדיא כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה למיקם עלה בלאי. ע' ברמב"ן לסה"מ ל"ת ט"ו השכוחה לפי דעתו מהרמב"ם ז"ל ובס' חזקה רבה חא"ח סי' יוד

שם ור' יוסי בן כיפר לאו בסוטה לית ליה כו', ע' קונטרס בכור שור

שם היא וצרתה ס"ד אלא אימא או היא או צרתה ע' בת' הרשב"א ח"ד סי' צ"ו

שם המחזיר גרושתו משניסת צרתה מהו כו', ע' דורש לציון דרוש י"ב

תוד"ה מאי נסתרה. וייל דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי כדפרישית לעיל. נ"ב הוא בתוד"ה צרת סוטה. וע' בס' חזקה רבה חי"ד סי' קמ"ז

דף י"ב ע"א לא קשיא כאן שהכיר בה כאן שלא הכיר בה, ע' נוב"י תנינא חאה"ע סי. נ"ד

ע'"ב הילכתא צרת אילונית מותרת ואפילו הכיר בה כו ע. נובי"ת חאה"ע סי' ע"ח

שם א"ד ספרא בנים הרי הם כסימנים ואית דאמרי בנים עדיפי מסימנים למאי נ"מ כו', ע' מל"מ פ"ב ה"ט מה' אישות ובס' אור גדול סי' כ"ט וע"ע בת' הרשב"א סי' אלף קצ"ט וסי' אלף רט"ז ובס' חזקה רבה חאה"ע סי' ט'

תוד"ה שלש נשים משמשות במוך. פ' הקונטרס מותר לשמש במוך אבל שאר נשים אסור כו', ע' בת' מהר"ח או"ז סי' קכ"ו ובת' הגרע"א סי' ע"א ע"ב

תוד"ה שמא תעשה. פי' בקונטרס דכשהיא מתעברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו כו' ור"ת מפרש דסנדל הוא כו', ע' נובי"ת חאה"ע ס"ס ל"ה

דף י"ג ע"א מה"מ א"ר יהודא דא"ק לצרור התורה ריבתה צרות הרבה ע"כ, וכמ"כ נקט סתמא דהש"ס לעיל ד"ג ע"ב. אמנם ר"ש מבע"ל האי לא תקח לצרור לדרוש, דבשעה דנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן כדאמרינן לקמן כ"ח ע"ב, ועמש"כ בחידושי שם

שם רב אשי אמר סברא הוא צרה מ"ט אסירא דבמקום ערוה קיימא צרת צרה נמי במקום ערוה קיימא, ע' משך חכמה לפ' תצא בפסוק ויבמה

שם האי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נשואין הראשונים מפילים כו', ע' דורש לציון דרוש י"ב

במשנה ב"ש מתירין הצרות לאחים וב"ה אוסרים כו', ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' קס"ה

תוד"ה משום צער. וי"ל דלאו דוקא נקט צער לידה דה"ה נמי דמשום צער עיבור חיישינן שמא נשרו כו', ע' בנ"י ובדו"ח להגרע"א ובתשובותיו ס"ס קע"א ובס' חזקה רבה חאה"ע סי' ט'

ע"ב חוצה ל"ל לרבות הארוסה ואידך מחוצה החוצה ופירש"י לרבות ארוסה שאם נתארמלה מן האירוסין צריכה לייבם כנשואה וחוצה משמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה ע"כ. והנה בקידושין ד"ט ע"ב אהא דר' יוחנן יליף קידושי ביאה מקרא דבעולת בעל דנעשה לה בעל ע"י בעילה פריך הש"ס כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה ומשני דאי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל ע"ש, והשתא קשה לפי המבואר בסוגיין, הלא כל דין ארוסה דזקוקה ליבם ילפינן בין לב"ש ובין לב"ה מקרא דהחוצה, דמשמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה, הרי מקרא מלא הוא דארוסה נקראת מדין התורה בלא ביאה

וי"ל דר' יוחנן אמר לך דהא דדרשו החוצה לרבות ארוסה הוא רק אחרי דאית לן קרא דבעולת בעל למילף מינה דין קידושי ביאה, וממילא בע"כ כי יקח קנין בפ"ע לכסף לחוד אתא, אבל אי לאו קרא דבעולת בעל לא הוה דרשינן כלל החוצה לארוסה, דמקרא דובעלה הוה אמינא עד דמקדש