אור הישר (נשים א) מ

תוד"ה משתגדיל. א"נ כיון שהקידושין בגדלות וארוסה אוכלת בתרומה ד"ת מהניא הכא חופה שהיתה בקטנות כו'. ע' עמק יהושע סי' ט'

תוד"ה שהפקר ב"ד הפקר. אבל מן הטמא על הטהור ליכא למימר דאפקיה מרשותיה בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו, ע' אבני מלואים סי' כ"ח סקל"ג

דף צ' ע"א ואוכלת בגינו בתרומה דרבנן, ע"ל קי"ג ע"א רש"י ד"ה ועל קטנה ובתוס' גיטין נ"ה ריש ע"א ובס' חזקה רבה חי"ד סי' קט"ז ובת' פרי יצחק ח"א סי' י"ב

שם והא הכא דמדאורייתא תשלומי מעליא הוי דאי מקדש בהו כהן אשה תפסו לה קידושי ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין וקשרינן אשת איש לעלמא כו'. הא דלא מתרץ כל דמקדש אד אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ע' בת' הרשב"א סי' אלף קפ"ה

שם דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה כו' ואמרי רבנן לא הורצה וקא הדר מעייל חולין לעזרה, ע' עמק יהושע סי' א'

שם סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר וכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם כי', ע' רש"י פסחים נ"ט ע"א ד"ה בשאר ובמש"כ בחידושי לעיל ד"מ ע"א

שם א"ל שב ואל תעשה שאני כו', הנה הכא החליטו דרק בשב ואל תעשה יכולים לעקור אבל לא בקום ועשה. אולם דעת הירושלמי בגיטין פ"ד ה"ב דחכמים יכולין לעקור אף בקום ועשה, וע' בת' באר יצחק חא"ח סי' י"ג וע"ע שאג"א סי' י"ג

תוד"ה ועל הבשר. אבל להתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי ציץ, ע' בת' עין יצחק חא"ח סי' ט"ו

ע"ב א"ל בעאי לאותבך ערל הזאה ואיזמל כו' ע' שאג"א סי' ד' וסי' נ"ח

שם כגון אליהו בהר הכרמל כו' מיגדר מילתא שאני. ע' משך חכמה פ' אחרי בד"ה הנה בפר שהקריב אליהו ושם פ' ראה בפסוק השמר לך פן תעלה עולותיך וע"ע בת' מהרי"ק סי' ק"פ

שם שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כו'. ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתק"מ ובת' אבקת רוכל ס"ס קע"ט וע"ע בת' מהרי"ק סי' ט' ובת' הריב"ש סי' רל"ט וסי' רנ"א

שם לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך ע' בת' הרשב"א סי' תקנ"א ושם ח"ד סי' שי"א וסי' שט"ו

תוד"ה כולהו. וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה כו', ע' שאג"א סי' ל"ב ובהעמק שאלה לשאילתות פ' שלח סי' קכ"ו אות ז' ובס' חזקה רבה חא"ח סי' ט"ו

בא"ד וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף כו' ע"כ, והק' הטו"א לחגיגה ד"ב ע"ב הלא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה דהלאו דכלאים מיעקר מיד בשעת עיטוף והעשה אינו מקיים עד לאחר שנתעטף. ומזה הוכיח דהעיטוף עצמו אתחלתא דמ"ע היא ומן המצוה עצמה יחשב ע"ש, ואף דבעצם סברתו כבר הקדימוהו הר"ן והנמו"י לב"מ ד"ל. דהתם ג"כ לאו דטומאה קדים. ועשה דהשבת אבידה לא קיים עד דמהדר למריה ע"ש, אבל בע"כ התוס' בחגיגה שם ובב"ב י"ג ע"א לא ס"ל הכי, דהא כתבו דמשעת העראה עובר בלאו ועשה ליכא עד גמר ביאה ע"ש, והשתא אם נחשוב התחלת המצוה למצוה עצמה, הרי גם ההעראה מצוה, דזולתה לא משכחת גמר ביאה, ולדברי הטו"א יהיו התוס' סותרים זא"ז, וכן הרשב"א בחידושיו לעיל ד"ו ע"ב גבי בישול פתילה ומיתת ב"ד לא ס"ל הכי כמש"כ בחידושי שם וצ"ע. וע"ע נובי"ת חאה"ע סי' קמ"א ובס' המאיר לעולם סי' א'

בסה"ד. ומלשון להתעטף מוכיחות נמי בה"ג דקיי"ל דציצית חובת גברא הוא, עמש"כ עה"ג וע"ע תוס' שבת כ"ז ע"ב ד"ה מסתברא ושם ל"ב ע"ב ד"ה בעון ובפסחים קי"ג ע"ב דיה ואין לו ובראב"ן סי' מ"ם ובמש"כ בחידושי למנחות ד"מ ע"א בתוד"ה סדין ודמ"א ע"א בתוד"ה ענשיתו ובערכין ד"ב ע"ב בתוד"ה הכל חייבין ובד"ה היודע להתעטף השני

דף צ'"א ע"א מהו דתימא לדידה דעבדא איסורא קנסוה רבנן לזרעה לא קנסו רבנן קמ"ל. ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתקכ"ט

שם א"ר הינא אמר רב הכי הלכתא א"ל ר"נ גנבי גנובי למה לך אי סבירא לך כר"ש אימא הלכה כר"ש כו', ע' נובי"ת חי"ד סי' קנ"ב ובס' חזקה רבה חאה"ע סי' כ'

שם לעולם ר"ש היא ותריץ הכי רש"א עשו ב"ד בהוראתן ככוונה איש באשה ובעיא גט ע"פ עדים כשלא בכוונת איש באשה ולא בעיא גט. ע' בת' הגרע"א סי' ק"ל

תוד"ה ע"פ ב"ד. וא"ת היכי מדקדק מזה דע"פ עדים מותרת לחזור לרבנן כו'. ע' חוט המשולש בחלק התשובות להגר"ח ז"ל סי' י"ג

בא"ד ואר"י דאין ראיה מדר"ש לרבנן דלר"ש ל"ל קנסא דגט בשום מקום אבל רבנן דקנסו להצריכה גט כו'. ע' בס' בני אהובה פכ"ד ה"כ מה' אישות

ע"ב ע"פ עדים כשגגת איש באשה ומתיא קרבן, ע' בת' חמדת שלמה חי"ד סי' א'

שם כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה כו' ואמאי נימא מאי הו"ל למיעבד איבעי לה לאקרויי לגיטא ע' בס' התרומה סי' קכ"א.