אור הישר (נשים א) קע

בתורה ובש"ס ס"פ גט פשוט פריך לרב ושמואל מחופר בור ומשני כשעמד בדין כו' ונשאר בצ"ע

ולעד"נ לחלק בין דין הענקה לכל מיני שיעבוד, דהנה במלוה הכתובה בתורה דככתובה בשטר דמיא, ואפילו מלוה בשטר גופיה הלא עצם החיוב רמי אקרקפתא דגברא ונכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה, משא"כ חיוב הענקה כיון דרחמנא פרט ביה מצאנך מגרנך מיקבך ומכל אשר ברכך ה"א., א"כ עצם השיעבוד חתום בגושפנקא דמלכא על כל תפוסת הבית. והן הם המחוייבים לפרוע את ההענקה לא מצד האדון ולא מצד היורשין רק בכל מה שהניח מונח השיעבוד לקיים בהם ומהם דין הענקה לר"מ חמש עשרה סלעים ולר' יהודא שלשים ולר"ש חמשים לכל חד כדאית ליה לקמן י"ז ע"א, ואמנם כן הוא שהיורשין מחוייבים לקיים חובת ה הענקה אחרי מיתת האדון כמש"כ בקצוה"ח שם ובמנחת חינוך מצוה תפ"ב, אולם לפמש"כ נצמח מזה דין חדש דכ"ז הוא אם הנכסים נשארו בעין אבל אם לאחר מיתת האדון או אפילו בחייו קודם שנתקיים דין הענקה נשרפו כל נכסי האדון אין היורשין מחוייבים לתת הענקה עבור אביהם מעלייה, כיון שהחוב היה מונח על גוף הנכסים. והשתא כמו שנשרף כלל ירושתם כמ"כ נשרפו כל החלקים בצאן גורן ויקב או שאר נכסים שהיו מיועדים בשביל הענקה, כיון שמעולם לא היה חל שום שיעבוד הגוף לא על האדון ולא על יורשיו כנלע"ד

ונכדי השנון הנעלה מר יעקב דוד הרצוג הי"ו שקלע אל המטרה כמו שתירצתי, הוסיף להכריח כן ממה דאמרינן לקמן י"ז דממעטינן כספים מהענקה, הרי דאם אין לו רק כספים אינו מחויב אפילו האדון עצמו ליקח בהן דברים שישנן בכלל ברכה ולתת מהן הענקה. ובע"כ דהחיוב מונח על עצם הנכסים ולא על האדון, ועוד הסוף ממש"כ התוס' לעיל ט"ו ע"א בשם ה"ר נתנאל גבי לו ולא לבעל חובו דמשום דסבירא לן בעלמא כר' נתן בשאר שכירות, שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקיה פי' שאינו משלם הענקה לב"ח ע"ש, הרי עכ"פ דהאי הענקה הוא ענין חלף שכירות, וכמו דאמרינן לקמן מ"ח אהא דשכירות דאומן קונה בשבח כלי, הלא דהשכירות מונחת בפעולתו כמ"כ הענקת העבודה שעבד אצל אדונו מונחת בנכסי אדונו, ואין זה דוגמא לשאר חוב המונח על הלוה או יורשיו ודפח"ח

דף י"ז ע"א מניינא אתא לאשמעינן הא קמ"ל מיבצר הוא דלא מבצר ליה מהאי מניינא ואי בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה, כה"ג ביומא ל"ה ע"א

רש"י ד"ה מיכה מיכה. ומסורה היא להם מרבותיהם ומסיני איזו תיבה נכתבה לגז"ש כו', ע' פסחים ס"ו ע"א וברש"י שבת קל"ב ע"א ד"ה אלא מעתה ובד"ה אלא אתיא ובמגילת אסתר לסה"מ שרש שני

תוד"ה אמה עבריה. וי"ל דתרווייהו צריכי דאי לאו לאמתך לא היה ילפינן הענקה באמה העבריה מוכי תשלחנו כיון דלא אשכחן בה הענקה כלל, ע' מל"מ פ"ג הי"ד מה' עבדים

תוד"ה חלה שלש. וא"כ מלמדי תינוקות נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לע"ע כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' פ"ה וסי' שפ"ה

ע"ב ואף לאמתך תעשה כן להעניק כו', ע' משך חכמה לפ' ראה בפסוק ואף לאמתך וע"ע במל"מ ספ"נ מה' גניבה

שם גר את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים כו' ע' בת' הגרע"א סי' רכ"א ובעונג יו"ט סי' ל"ג ובתי מקום שמואל קונטרס שער התירוצים וע"ע טו"א לחגיגה כ"ה ע"ב

שם ואס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כו', ע' בת' ברית יעקב סי' ז'

רש"י ד"ה הכל לפי הברכה. אם נתברך הבית בשבילו הרבה תוסיף על הענקו ואם לאו אל תפחות מן הכתוב. ע' תוס' ב"ב קמ"ד ריש ע"ב ובמעשה בצלאל לריקאנטי סי' שי"ב

תוד"ה חילופי. ואין לאמר טעמא משום ברירה כלומר השתא הוברר דזה חלקו דא"כ אפילו באו לרשותו נמי יהא מותר מהאי טעמא ע"כ הנה כל דברי התוס' בלתי מובן. דלענ"ד שייך ברירה היכא דהטבע ביררם, אז אמרינן דזהו חלקו משעה ראשונה לכך, כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כו', דכשהתחיל לשתות לא אמרינן דהתרומה או המעשר שותה אלא אמרינן דהן עדיין בהחבית והוא חולין שותה, וכן בחלק התרומה וחלק המעשר, בכל אחת תלינן דהטבע ברר לכל אחת ואחת בפ"ע, משא"כ הכא דהגר אומר להנכרי טול אתה ע"ז ואני מעות. הלא הוא בירר לעצמו ונתן לחבירו כמו שהוא נחוץ לו לטובתו, ומה ברירה שייך כאן, ועמש"כ בחידושי למס' דמאי פ"ו מ"ט

כן מאי דמסקו התוס' דא"כ אפילו באו לרשותו נמי יהא מותר מהאי טעמא הלא מי דמי, דאף אם נימא ברירה גם בכה"ג. הרי הוא דוקא קודם שבאו לרשותו, אז יש מקום לאמר דהע"ז היתה לכתחילה שייך אל העכו"ם וממילא שייך המעות אל הגר, משא"כ לאחר שהע"ז בא לרשות הגר, הלא זכה בה הגר זכות גמורה בע"ז והוא אסור לו בהנאה ויתחייב באיבודו, וממילא אם החליפו במעות חילופי ע"ז הוא דשקיל כדביאר הרמב"ם בפיה"מ לדמאי פ"ו מ"י ע"ש וצ"ע, וע' חגיגה כ"ה ע"ב תוד"ה חבר ובמש"כ בחידושי שם ולחולין ל"ה ע"ב בתוד"ה ואם וע"ע בס' עולת שמואל ח"א סי' מ"א ובמה שהאריך בזה הגאון ר' שלמה איגר ז"ל כמובא כח' הגרע"א סי' רכ"א וע"ע בת' ביה אפרים חי"ד סי' ע'.