אור הישר (נשים א) יז

המקור למ"ע דאכילת קדשים בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל ע"ש, וזה פלא דהא עצם קרא במלואים כתיב ותקשה אליבא דשמואל דס"ל במנחות י"ט ע"ב דלא ילפינן דורות משעה כדהעירו התוס' בסוגיין, ורש"י בא עוד לחדש דהאי קרא קאי גם לאכילת קדשים קלים הנאכלין לישראל, באופן דבקרא גופא מסיק כי קדש קדשים הוא עד דמשו"ה נפסל בלינה עד בקר ראשון הרי דדוקא בקדק"ד ובאכילת כהנים הכתוב מדבר, וביותר תקשה דהא רש"י גופיה פי' בברכות מ"ה ע"ב דמ"ע דאכילת זבחים היא מהקרא דוהבשר תאכל דכתיב בפ' ראה. ועמש"כ בחידושי שם וצ"ע כעת

שם וכי תימא רצה לתיאבון אוכלה רצה אכילה גסה אוכלה אכילה גסה מי שמה אכילה והאר"ל האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור מלא תעונה, וקשה מה ענין מצוה דאכילת שירי מנחות לעבירה דאכילה ביוה"כ דילמא התם לא עבר משום דרחמנא רמי חיובא על הנפש דתעונה והאוכל אכילה גסה ביוה"כ, הרי הוא טעונה בזה שהזיק לו ולהכי פטור, משא"כ גבי שירי מנחות דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בדם ואיהו הוא דקא אכל אפשר דמקיים מצותו בכך, וטפי הי"ל להקשות דבאכילת שירי מנחות כתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין כדאמרינן בסוטה ט"ו ע"א ולא עבידי מלכים דאכלי אכילה גסה כדאמרינן בזבחים כ"ח ע"א וצע"ק

רש"י ד"ה פטור. דלא עבר על אשר לא תעונה שאף זה עינוי הוא שמזיק א"ע וכן פירש"י נמי ביומא ד"פ ע"ב ד"ה פרט למזיק וע' נובי"ת חא"ח סי' קט"ו ובדורש לציון דרוש א' בהגה"ה

תוד"ה רצה. א"נ הכא מריבויא ילפינן דכהן המקרי בצריך שיאכל ממנה ולא כולה, ע' משך חכמה פ' צו בפסוק והנותרת ממנה ובפסוק וכל מנחת כהן ושם פ' אמור בפסוק איש איש מזרע אהרן

תוד"ה מאי. דא"צ שיתכוין לשום מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה. ע' נוב"י קמא חאה"ע סי' נ"ד

תוד"ה אכילה. וי"ל דתרי ענייני אכילה גסה הם, וכ"כ התוס' בב"ק ק"י ע"א אולם בפסחים ק"ז ע"ב ובנזיר כ"ג ע"א ובתוס' הרא"ש להוריות ד"י ע"ב הביאו ברור החילוק דאכילה גסה שנפשו קצה מלאכול עליה פטור ביוה"כ מלא תעונה עונה ויש עוד מין אכילה גסה שאין אוכל לתיאבון ע"ש. ועפ"ז היה מקום לע"ד לתרץ קושית התוס' בשבת ע"ז ע"א שהקשו אהא דס"ל לר' יוחנן אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה מברייתא דב"ק י"ט ע"ב דקאמר דשמה אכילה ותירצו שם לחלק בין נזקין לשבת, וחילוקם שם גופה צריך ביאור מדוע תהיינה חלוקות אכילת נזקין מאכילת שבת לגבי הבהמה ע"ש, אולם לפי חילוק התוס' דהכא אפשר לחלק גם התם, דבמוציא עצה כמלא פי פרה לפרה התם ס"ל לר' יוחנן דאכילה כזו היא ממש נגד טבעה ותכונתה דוגמת אכילה לאדם שנפשו קצה בה, משא"כ בב"ק אע"ג דלאו אורחה לאכול דבר כזה מ"מ כשהיא רעבה לאכילה אוכלת משו"ה אע"ג דבסתמא נקראת אצלה אכילה עיה"ד אפ"ה כיון דאכלה משלם נזק שלם

ובזה אפשר ליישב פסק הרמב"ם בפי"ח ה"ג מה' שבת שפסק שם כר"ל נגד ר' יוחנן והרב המגיד שם כ' דהרמב"ם נקט שם גרסת ר' אושעיא במקום ר"ל והגאון מהר"ץ חיות בחידושיו לשבת הביא תירוץ אחר לפסק הרמב"ם בשם הגר"א והמרכבת המשנה ע"ש, אולם לפמש"כ י"ל דהרמב"ם סובר דכל האי כללא דנקטינן כר"י לגבי ר"ל הוא רק בנוגע לדינא בזו הלכה כר"י בר מהני תלת דחשיב ביבמות ל"ו. משא"כ בשבת שם פליגי בטבעיות הבהמה אם אכילה כזו נחשבת אצלה ע"י הדחק וממילא מחייב המוציא שיעור כזה או לא, ובזה הכריע דמצד הטבע נוטה בזה שאכילתה ע"י הדחק שמה אכילה, ואין זה ענין לפלוגתת ר"י ור"ל בעלמא כנ"ל

עוד אפ"ל דהרמב"ם דפסק שם אכילה עיה"ד ש"א הוא משום הכרעת הברייתא דב"ק י"ט ע"ב, וכמו שפסק כאותה ברייתא בפ"ג ה"ו מנזקי ממון וז"ל בהמה שאכלה אוכלין שאין דרכה לאכלן אבל אוכלתן ע"י הדחק כגון פרה שאכלה שעורים כו' אם אכלה ברשות הניזק משלם נזק שלם כו'. ותירוץ התוס' לחלק בין אכילת נזקין לאכילת שבת או כמו שחילקתי לעיל דתרי מיני אכילה עיה"ד איכא לא נראה להרמב"ם לחלק, ור' יוחנן לגרמיה דלא תקשה עליו מהברייתא אפשר דמחלק בהכי כנ"ל

והנה בירושלמי ס"פ כלל גדול אהא דתני ד' הושעיה (מסתמא היינו האי ר' אושעיא המובא עה"ג בבבלי במקום ר"ל וכן גריס רבינו חננאל שם ושהמניד משנה אחז גרסתו להעמיד על ידו פסק הרמב"ם נגד ר' יוחנן כנ"ל) הוציא תבן לפרה כמלא פי פרה הוציא תבן לגדי כמלא פי גדי חייב ר' אילא אמר ד' יוחנן בעי מעתה הוציא אוכלין לחולה כמלא פי חולה יהא חייב וע"ש בגרסאות פ"מ וק"ע, והנה מקושית ר' יוחנן מהא דחולה ש"מ דדעתו הוא דאין אנו מתחשבין עם פרט זה רק עם קביעת השיעורין להוצאת שבת, והשתא הא דא"ר יוחנן בבבלי אכילה ע"י הדחק ל"ש אכילה, פירושו דלענין שבת אין לנו לחייבו בשביל הוצאת אכילה כזו כמו שלא נתחשב עם הפרט של המוציא אוכלין לחולה כמלא פי החולה, ומעתה אין מקום בכלל לקושית התוס' בשבת שם מברייתא דב"ק דהתם אנו מתחשבין עם הפסדו של הניזק דאף אם אכילתה היתה ע"י הדחק אבל עכ"פ הפסידו, ואע"פ דאיכא דין משונה בחצר הניזק לשלם רק ח"נ אבל בזה תפסו דענין דחק האכילה נחשב לאורחא דמשלם נ"ש, ולהכי אמרינן בזה דשמה אכילה, משא"כ בהוצאת שבת דהענין הוא שיעור הוצאה של הכלל משו"ה אין אנו מתחשבין עם שיעורא זוטא של הפרט.