אור הישר (נשים א) קלט

וכתובת אשה בזיבורית כו', ע' ס' המקח לרב האי גאון שער ששי

שם אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדין מפני תקון העולם. ע' בשערי תשובות למהר"ם ב"ב צד קס"ד סי' מ"ו ובריב"ש סי' ק"ז

שם והמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, פי' דאי מחייבת ליה שבועה שביק לה ואזיל כדפירש"י לקמן נ"א ע"ב. וקשה לשיטת התוס' לקמן שם ובכתובות י"ח ע"א ובשבועות מ"ב סע"א דמשיב אבידה פטור משבועה מן התורה מטעם מיגו ע"ש, א"כ למה להו לרבנן לתקן האי תקנתא הלא בלא"ה פטור משבועה מדאורייתא, ואפ"ל דאה"נ דאחרי שישיב את האבידה ויובא לב"ד בטענה שמצא יותר ממה שהשיב יפסקו ב"ד שהוא נאמן מטעם מיגו כמש"כ התוס', אולם לפי דלאו כו"ע דינא גמירי ויחשוב בשעה שמוצא אולי יהיה נתבע לדין והב"ד יחייבוהו שבועה לזאת ימנע א"ע לכתחילה מלהגביה משו"ה תקנו ופרסמו התקנה שהמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, ושני הצדדים ידעו מראש דלית בזה שום דינא ודיינא

רש"י ד"ה במספר שני תבואות אלמא אין גוף הקרקע מכור אלא תבואות של כל שנה, עמש"כ הגאון נצי"ב ז"ל בספרו עה"ת בבאור הרחב דבר לפ' בהר כ"ה ט"ו

רשיי ד"ה בכור נוטל. דאי כקניין הגוף דמי הו"ל ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כו', ע' אבני מלואים סי' מ"ג סוף סק"א ובחזקה רבה חאה"ע סי' קל"ד

, תוד"ה אין נפרעין השני. ולאביי ולמר זוטרא דפליגי עליה איכא למימר דסברי שיעבודא לאו דאורייתא כו', וכ"כ התוס' נמי לקמן ד"נ ע"א בד"ה כיון ע"ש. והנה בב"מ ד"ו ע"א שהקשו אמאי לא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא קאמר אביי חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו ופירש"י דזה אינו תוקף טליתו חנם רק משום שיחשוב שחברו שכח המלוה שלוה ממנו ויכפור בו ולהכי תוקף בטליתו ונשבע שיש לו בה דמי חצייה וטלית זו שלו דהא אפילו גלימא דעל כתפיה שיעבד לו ע"ש, ולפי המבואר הכא קשה דהא אביי ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ונמצא שנשבע בשקר דהא מדין התורה אין לו בטלית זה כלום בשביל המלוה הישנה, ומזה ראיה ברורה למש"כ בנחל יצחק סי' ל"ט ריש סימן ב' בשם הראשונים ז"ל דכל הפלוגתא אי שיעבודא דאורייתא או לא הוא רק בנוגע לגבות מיורשים או מלקוחות אבל מיניה דידיה לכו"ע גובין מכל מה שיש לו ע"ש

דף מ"ט ע"א מאי ק"ו להקדש אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש, והקשה בפ"י לוקמא בשנגח קדק"ל וכריה"ג דס"ל ממון בעלים הוא ורעהו קרינן ביה ע"ש מה שתירץ ולע"ד אינני רואה בזה שום קושיא דהא הכא אליבא דר"ע קיימינן. ואיהו פליג בהדיא על ריה"ג בתו"כ ויקרא חובה פרק כ"ב

שם וכ"ת סבר ר"ע בע"ח שקיל בעידת כנזקין איכא למיפרך כו', וקשה איך אפשר כלל לאמר כן הלא בסתמא דמשנתנו תנן בע"ח בבינונית. ובסנהדרין פ"ו ע"א אמרינן דכולהו סתימתאי אליבא דר"ע, וע' ב"מ פ"ב ע"א וברש"י שם ד"ה אי הכי וצ"ע כעת

ע"ב אר"ש מפני מה אמרו הנזקין שמין להם בעידית כו' ומפני מה אמרו ב"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ודירה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו כו', ע' ריב"א מבעלי התוס' עה"ת פ' משפטים בפסוק מיטב שדהו, אמנם גרסת הרי"ף והרא"ש מפני מה אמרה תורה, במקום הגרסא שלפנינו מפני מה אמרו, ומטעם גרסא זו כ' הפני יהושע דברייתא דר"ש פליג אדעולא לקמן ד"נ ע"א דסבר דמה"ת בזיבורית ור"ש דריש טעמא דקרא ודעולא תנאי כדאמרינן בב"ק ד"ה ע"א אבל בקצוה"ח סי' ק"ב השיג על הפ"י וכ' דמה"ת בזיבורית ור"ש ס"ל כדעולא ולשון מפני מה אמרה תורה בלתי מוכרח דהוי מן התורה והביא ראיה ממש"כ בסה"מ ע"ש. אולם שניהם לא הזכירו מש"כ התוס' בר"ה ד"ה ע"א ובמנחות ס"ה ע"ב ובחגיגה י"ז ע"ב דלשון אמרה תורה הוא מן התורה אלא דחקרו אי בעינן שיהיו הצדוקים נמי מודים בו, וע' בכעין זה בתוס' ב"ב קמ"ז ריש ע"א וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתק"ט ובס' המקח שער ששי

, שם ת"ש אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגיטא ע' בת' הרשב"א סי' תקע"ג וסימנים אלף קצ"ב אלף רל"ה ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תמ"ג ובת' הריב"ש סי' ק"ד

שם אילימא מיתמי לית ליה לר"מ הא דתנן אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, פי' ואין לאמר דאה"נ דלית ליה מדלא פליג במשנתינו כדפירש"י בכוונת הש"ס כה"ג ס"פ שבועת העדות בד"ה והתנן ע"ש, דהכא כוונת הגמרא דבע"כ הכי ס"ל דסתם משנה ר"מ היא כדאמרינן בסנהדרין פ"ו ע"א

שם אב"א בדהוה ליה ואשתדוף, ע' בת' הרשב"א סי' תתפ"ח

תוד"ה בקבלן. פי' בקונטרס כו' וקשה דאמרינן בפ' ג"פ דהיכא דנשא ונתן ביד אין לו למלוה על הלוה כלום ושמא היינו שלקח המעות מיד המלוה ונתן ללוה כו', ע' מהר"ם ובתומים סי' ל"ז סק"ז.