אור הישר (נשים א) קכג

המוכר מסר החפץ לקטן ועכו"ם למסרו להלוקח ואמר או כתב על ידם להלוקח שילך וימשוך ויקנה בשם המוכר מהני משיכת הלוקח ע"ש וכל הדברים מבוארים במשנה דעירובין ל"א ע"ב השולח ערובו ביד חש"ו או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ה"ז עירוב ע"ש, הרי חזינן דהאמירה לאחר לקבלו מידם משוה פעולתם למעשה קוף והשליחות שע"י האמירה או הכתב נתקיימה וכדהורה הגר"א בביאורו לאה"ע שם ס"ק ע"ג

והנה בעירובין מ"ט ע"א דפליגי שמואל ורבה אי עירוב משום קנין או משום דירה וקאמר מאי בינייהו א"ב כלי ופחות מש"פ וקטן, ופירש"י דלשמואל דסבר עירוב משום קנין אינו יכול לעשות קטן לשליח לערב עליו עירובי חצירות דלאו בר מקנה ואקנויי הוא, והקשה לי ח"א לפמש"כ הנה"מ בסי' רס"ד סק"א לענין מתנה דאפילו שלח ע"י מי שאינו בר שליחות ודאי דקונה המקבל שהשליח לא עשה רק מעשה קוף בעלמא וה"נ לא יצטרך לשליחות לגביית העירוב דאפילו ע"י קוף בעלמא סגי וכש"כ קטן ונשאר בצע"ג, אמנם לפמש"כ אין מקום לקושיתו דהתם איירי שהיה מדובר בין הנותן והמקבל בפה או בכתב אז לא מעלה ומוריד שליחות הקטן. וקא חזינן שהביא בנה"מ גם שם משליחות גט ע"י עכו"ם ומשום דעכו"ם מעשה קוף עביד. ואה"נ גבי עירוב אם על הבית שהעירוב מונח שם ידע מן המשלח בפה או בכתב שיקבל את העירוב מיד הקטן ודאי דמהני גם לשמואל, רק הכא מיירי דהמשלח ומי שנשתלח לו לא דברו ביחד בדבר זכיית העירוב, ואפ"ה לרבה דס"ל עירוב משום דירה סגי גם באופן כזה כיון דא"צ לקנין, משא"כ לשמואל דעירוב משום קנין צריך להיות בדעת הזוכה והמזכה. ונראה ברור דכן היתה נמי הבנת התוס' בכוונת רש"י כמש"כ. מדהקשו עליו מהא דא"ר הונא קטן גובה את העירוב, ואיהו ודאי איירי שלא היה ידיעה לבעל הבית משליחות העירוב ע"י הקטן, מדמקשה בש"ס שם ל"א ע"ב וקטן לא והא"ר הונא כו', דאילו מסיפא הלא שם קתני ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ה"ז עירוב וא"כ הוא ממש כדא"ר הונא קטן גובה את העירוב ובע"כ דר"ה איירי בגוונא דרישא בדלא ידע כנ"ל, וע' בת' הרא"ש כלל י"ח סי' י"ב

שם אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר כו', הא דלא תני נכרי שנתגיר וחזר לסורו ע' אור שמח פ"ג הט"ו מגירושין

שם אלא סומא אמאי לא א"ר ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו מתקיף לה רב יוסף האיך סומא מותר באשתו האיך בני אדם מותרין בנשותיהם בלילה אלא בטביעת עינא דקלא ה"נ בטביעת עינא דקלא כו', מהכא משמע דטביעת עינא דקלא אלים למשרי אשת איש וכה"ג אשכחן בחולין צ"ו ע"א דטב"ע עדיף מסימנין גבי השבת אבידה ואע"ג דסימנין דאורייתא ע"ש. ולפ"ז תקשה לכאורה אמש"כ הרמב"ם ספ"ט מה' עדות וז"ל הסומים אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד. וע"ש במפרשים וברש"י נדה מ"ט סע"ב, והוא מהתוספתא דשבועות פ"ג, ולפי המבואר בסוגיין ובחולין שם מדוע לא נסמוך על כלל עדותן של הסומים המכירין בטב"ע דקלא, די"ל דהכרת סומא באשתו וב א בנשותיהם בלילה, וכן גבי גט לדעת ממי נוטלה ולמי נותנה, וכן גבי השבת אבידה, בכל אלו בלתי נחוץ רק הטביעת עינא דקלא וכדומה, וכיון דבזה הוא מכיר סגי, משא"כ בסתם עדות, דמלבד הכרת קול האנשים, צריך ג"כ להקיף כלל המעשה שנעשה. ובזה הקפידה תורה שיראה בעיניו דוקא, דהראייה פועלת על ההבנה לתכלית האמת כנלע"ד, וע' בס' התרומה סי' קכ"א ובח"ס אה"ע ח"ב סי' נ"ה

תוד"ה נכרי נמי דלאו בר היתירא הוא. הומ"ל משום דבעינן שלוחכם בני ברית כו', ע' ח"ס חא"ח סי' קט"ז

תוד"ה והוא הדין, שאני הכא דגבי גט אפילו אשה נאמנת תדע דאפילו סומא מעיקרא קאמר הכא אלא סומא אמאי לא ע' בת' מהר"ח או"ז סי' צ"א ובקצוה"ח סי' רנ"ט סוף סק"ב

ע"ב א"ר חייא ב"א אר"י אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה כו', ע' מה שהאריך בביאור הסוגיא בספר הצבא הנספח לתמים דעים להראב"ד סי' רכ"ה מדה י"ג

שם הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו כו', ע' בת' הגרע"א סי' ר"ב

במשנה אף הנשים שאינן נאמנות לאמר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה חמותה ובת חמותה צרתה כו'. ע' נובי"ת חאה"ע סי' קכ"ה

שם מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח, ע' בת' הגרע"א סי' רכ"א רכ"ב

שם האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לאמר בפ"נ ובפ"נ, ע' בת' הריב"ש סי' שפ"ה ובחזקה רבה חאה"ע סי' נון

תוד"ה מה אתם. וי"ל דמ"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן בעלמא אלא דומיא דאתם. ע' פני יהושע ובח"ס חי"ד ס"ס שט"ז

דף כ"ד ע"א אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה כו', ע' בת' הריב"ש סי'

שם דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם כו' והא לא חזרה שליחות אצל הבעל,