אור הישר (נשים א) קט

לקמיה דר"נ שלח ליה נדינייה מר להאי גברא כו'. ע' תומים ס' ז' סק"י. תוד"ה לא למאן. אבל הכא באוהב כי הנך דפרח גדפא ארישא אתא ההוא גברא שקליה דאינן אלא חומרא בעלמא כו', ע' בת' מהרי"ק סי' כ"א. דף ק"ו ע"א עשה דכבוד תורה עדיף סלקיה לדינא דיתמא כו', ע' כ"מ ולח"מ פכ"א ה"ו מה' סנהדרין ובת' חו"י סי' כ"א. תוד"ה מבקרי מומין שבירושלים היו נוטלין שכרן. תימה דהתנן בבכורות כ"ח ע"ב הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין אותה על פיו וי"ל כמו שתירצתי למעלה ועוד דהתם דוקא בבכורות שיש לחוש שמא משום שכר יתירנו אבל הכא מיירי בבדיקת מומי שאר קדשים כו', קש הנה התוס' כמו שתירצתי למעלה. כוונתם אמש"כ לעיל ק"ה סע"א לחלק בין יחיד לצבור ע"ש, אמנם גם בזה לא ביארו דיש לחלק דאפילו כשנוטל מתרומת הלשכה, הוא דוקא כשנוטל בין כשהיא תמימה או בעלת מום בלי הבדל, דאז אין עליו שום חשד. משא"כ אם נוטל מכל בהמה בפ"ע אכתי איכא חשדא דילמא משום אגרא קשרי לה. והנה חילוק זה מבואר בק"ע לירושלמי שקלים פ"ד ה"ב. אולם בדבריו יש לדון טובא, לפ"מ דהתם איירי בהדיא במבקרי מומי קדשים כמו שהביאו התוס' הכא בסה"ד. ואחרי דהתוס' החליטו הכא דכל איסור נטילת שכר להיות רואה מומין, הוא רק לענין בכורות, אבל בקדשים בכל אופן שרי ליטול שכר. והשתא בשקלים דאיירי כמו בסוגיין, א"כ מה מקום שם לחלק בין אם הוא נוטל שכירות קבועה או מכל בהמה בפ"ע, הרי לחילוק זה היה מקום אלא גבי בכורות. ולפי תירוצא קמא דתוס'. אבל לא לענין קדשים, וצ"ע כעת. ע"ב זו היא ששנינו חומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר באין משירי הלשכה. הנה מה שלא בנו בני ירושלים עצמן משלהן משום דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכל ישראל יש להם ישוב בה הלכך באין משירי הלשכה שנתנו כל ישראל כדכ' בשערי תשובות למהר"ם ב"ב צד . דע"ו סי' נ"ח. שם אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים כו', ע' בשערי תשובות למהר"ם ב"ב צד מ"ה סי' רצ"ט. שם בשל הקדש מ"ט לא אין עניות במקום עשירות, ע' בת' הרשב"א ח"ד סי' ס"ג. תוד"ה כדאמר. תימא אמאי איצטריך האי דרשה דרבא תיפ"ל כו' כדקתני טעמא מלבד עולת הבקר פו', ע' קרבן אהרן לתו"כ פ' צו פרק ב' משנה יוד ובבאר שבע לתמיד ד"ל ע"ב ולהוריות י"ב ע"ב ובש"א סוף סי' כ' ובת' מקום שמואל סי' ס"ב. דף ק"ז ע"א ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן. פי' בשבועת היסת כדכ' הרשב"א בתשובותיו סי' תתפ"ד. שם אם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיו רשאי, ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי קפ"ז ובשאילתות לפ' משפטים סי' סמ"ך ובהעמק שאלה שם אות ה'. שם בניו ובנותיו דאי בעי למיחת לנכסיו בעד אחד לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו, ע' בת' הריב"ש ס' קנ"ה ובנובי"ק חאה"ע סי' ל"ג וסי' ל"ה ובת' שיבת ציון סי' פ"א. רש"י ד"ה בששמעו בו שמת כו"ע ל"פ דפוסקין דמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע כו', ע' פני יהושע ובחזקה רבה חאה"ע סי' קצ"ב. בא"ד ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה כו', ע' בס' בני אהובה פי"ב ה"ד מה' אישות. ע"ב גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ה"נ כששמעה בו שמת, ע' מיוחסות סי' ל"ג. במשנה מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו כו', דוקא היכא דעמד ופירנסה מדעתו אבל לותה היא גם חנן מודה לבני כהנים גדולים כדכ' הרשב"א בתשובה סי' תרצ"ב וע"ש ח"ד סי' ס"ח ובראב"ן סי' קט"ו וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' פ"ב רל"ב תקפ"ב ובשערי תשובותיו צד קנ"ד וצד קנ"ט וע"ע בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' ק"צ ובה' הריב"ש סי' תפ"א ובתרומת הדשן סי' שי"ז וסי' שמ"ח. רש"י דיה איהי היא דאפסדה אנפשה. וכ"ת כיון דשמעה שמת תגבה כתובתה יחד אין ה"נ כו', ע' משה"ק במהרש"א ומה שתירץ בת' באר יצחק חאה"ע סי' ה'. דה תוד"ה עמד בדין. בפ' החולץ דוקא ברח אבל חלה הוא או חלתה היא לא כו', ע' מה שהאריכו נמי בתוס' יבמות שם ובת' הריב"ש סי' שס"ג. תוד"ה חנן אומר אלא שהצילו מגביית בעל חובו ולא מידי יהיב ליה והוי כמבריח ארי מנכסי חבירו כו' ע' בשערי תשובות למהר"ם ב"ב צד רפ"ז סי' שמ"ח. בא"ד ולפ"מ שפיר"ת דדוקא במפרנס את אשתו קאמר חנן לפי שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוחק כו'. ע' בשערי תשובות למהר"ם ב"ב שער א' סי' י"א.