אור הישר (חולין) צג

ובביאור הגר"א ליו"ד ס"ס של"ח ובנוב"י קמא חא"ח סי' ל"ה ובח"ס חא"ח ס"ס קע"ה ובחאה"ע ח"ב סי' נ"ב

תוד"ה והא, ואפילו אם אמר הרי זו חטאת לא אמר כלום כו'. ע' בפסקי תוס' סי' קי"ב ובפר"ח סי' ה' סק"ז. אלו טרפות פרק שלישי

דף מ"ב ע"א אלו טרפות בבהמה נקובת הוושט כו', ביאור משנתנו הוא עפמש"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ו ממאכלות אסורות וז"ל. טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי כו' ואין אתה יכול לאמר שטרפה אותה והמיתה שאם מתה הרי היא נבלה כו' הא אינו מדבר אלא בשנטרפה ולא מתה כו' וכשם שלא תחלוק במיתה בין מתה מחמת עצמה כו' בין שדרסתה חיה והרגתה כך לא תחלוק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה כו' הואיל והיא נוטה למות מכל מקום הרי זו טרפה עכ"ל, וכל מיני טרפות שהונח עליהן שהיא נוטה למות על ידיהן הן שבעים, כדחשבן הרמב"ם בפ"י ה"ט מה' שחיטה לפרטיהן, ולקמן דמ"ג ע'"א כללן עולא בשמנה מיני טרפות שנאמרו לו למשה. בסיני, נקובה ופסוקה נטולה וחסרה קרועה ודרוסה נפולה ושבורה וזהו מאי דפתח מסדר המשנה באלו טרפות, ומסיק בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה והא דפתח בחשבון הטרפות בנקובה, לפי שהוא באברים הרבה כדכתבו מפרשי הרמב"ם ברפ"ה מה' שחיטה ומכל דיני נקובה פתח בנקובת הושט לפמש"כ התוס' דקאי במשנתנו אפלוגתא דר' ישבב ור"ע וכמו דנקיבת הושט בשחיטה פסולה היא נבלה בנקב משהו, כמ"כ טריפתה בעודה חיה היא ג"כ בנקב משהו. ונוטה למות ממחלה זו וע"פ הנחה זו ניחא מאי דבערכין ד"כ ע"א חשיב במשנה את הכבד לדבר שהנשמה תלויה בו. והכא חשיב בטרפות ולא בנבלות, משום דבנטילת הכבד תוכל לחיות זמן מה, וכל כה"ג מני תנא דמתניתין בטרפות ע"פ יסוד הרמב"ם כנ"ל וע' בכ"מ פ"י ה"ט מה"ש ומש"כ בה' שחיטה להלכות פסוקות המיוחסות לתלמידי רב' יהודאי גאון ובזהר הרקיע ל"ת למ"ד ובס' חרדים ספ"ד ממצות ל"ת ובתשב"ץ ח"א סי' ס"ז וח"ג סי' רצ"ג ובמש"כ בחידושי לערכין ד'"כ ע'"א

שם הריאה שניקבה או שחסרה רש"א עד שתינקב כו' ע' פלתי סי' ל"ו סק"י

שם ר"ש אומר עד שתינקב לבית הסמפונות, בילקוט שמיני רמז תקל"ז הגרסא ר' ישמעאל

שם ניקבה הקבה ניקבה המרה ניקבו הדקין בילקוט הגרסא ניקבה הקבה ניקבו הדקין ר' יוסי בר' יהודא אומר אף ניקבה המרה פסולה ע"ש, והוא תמוה דבגמרא דמ"ג ע"א משמע בהדיא. דבמתניתין לא נזכר ר' יוסי בר"י רק בהא דתניא כו' ע"ש, והיא ברייתא דתו"כ שמיני פרק ג' ע"ש ובילקוט משמע דהעתיק לשון משנתנו ולא ברייתא דתו"כ

שם ניקבו הדקין י ע' תשובות הרשב"א סי' שפ"ג שפ"ד

שם נפלה מן הגג, בתיבת מן הגג בא להורות דהנפילה צריכה להיות מגובה עשרה טפחים. וע"ל דנ"א ע"א תוד"ה נפל ובשבלי הלקט ה' טרפות סי' כ"א, ודבריהם מוכרעים מלשון המשנה, דכל גג הוא על הבית, וכל פחות מעשרה לאו בית הוא כדאמרינן בב"ק דנ"א ע"א

שם זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, ע' מה שהאריך בזה בתשובות הרשב"א סי' צ"ח, וע' בס' חסידים סי' קנ"ח

שם מכלל דטרפה אינה חיה מנא לן דכתיב וזאת החיה אשר תאכלו כו' מכלל דטרפה לא חיה ע"כ, וקשה דבסה"מ מצוה קמ"ט ובחינוך מצוה קנ"ג כתבו שנצטוינו לבדוק בסימני בהמה חיה ועוף השחוטין שיהיו מעלה גרה ושוסע שסע כו' והיא מצות עשה והוא אמרו יתברך זאת החיה אשר תאכלו ע"ש. ולפ"ז משמע דהאי קרא קאי על הבדיקה של בהמה חיה ועוף אם יש להם סימני טהרה, ולא להורות על פרטיות הבהמה הטהורה כשנטרפה דלא תחיה עוד, כן בהא דפריך בש"ס בתר הכי ואידך האי זאת מאי עביד ליה כו' אמאי לא קאמר דמבע"ל למ"ע דבדיקת סימני טהרה בבהמה חיה ועוף, וע' במד"ר שמיני פי"ג סי' ד' ובפ' בהעלותך סי' ד', די"ל דבהא דדריש מקרא דוזאת החיה כו' דשאינה חיה לא תאכל, הכוונה דצריך לבודקה אם יש בה מטרפות שאינה חיה, ובדיקה זו ובדיקת סימני טהרה להתירה באכילה חדא היא, כמש"כ רש"י בפרדס סי' רט"ז

שם וזאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא א תיכול כו', ע' פלתי סי' כ"ט סק"ג

שם דתנא דבי ר"י זאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תיכול, וכ"ה בתו"כ שמיני פרשה ב' וע"ש בהתוה"מ, וע' תנחומא שמיני סי' ח' ובפ' בהעלותך סי' ג', אולם במד"ר שמיני פי"ג סי' ג' דריש ליה נמי למי שלא אכל נבלות בעוה"ז שיזכה לסעודה דלע"ל שנאמר זאת החיה אשר תאכלו

שם דתנא דבי ר"י בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו י"ח טרפות שנאמרו למשה מסיני ע"כ, ומאן דנפק"ל טרפה אינה חיה מקרא