אור הישר (חולין) צא

דף מ"א ע"א כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא, עמש"כ בחידושי למעילה די"ג ע"א להקשות מהא דהכא ע"ד הקצוה"ח בסי' רי"ש, ואחרי הדפסת ספרי הנ"ל בא לידי ס' באר יצחק, ומצאתי שם בחא"ח סי' א' ענף א', מה שיש להעיר הרבה בדבריו מסוגיא דידן. וממה שכתבתי שם בארוכה ע"ש

שם ת"ש שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשום אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר שחיטתו פסולה, והקשה בס"ס הפלאה לכתובות בחידושי חולין. דילמא איירי בבהמה מסוכנת ומיד ששחט בה כל דהוא נעשה הסכין משמשי עכו"ם דלא גרע מפסק בה גווזא לע"ז דנעשה בזה ע"ז כדאמרינן לעיל ד"ח ובגמר שחיטה נאסרת הבהמה ממנו אע"ג דבעלמא א"א אוסר דבר שאינו שלו רק משום לתא דע"ז. ותירץ דקושית הש"ס היא משנים אוחזין בסכין ושוחטין דלקמן ע"ב גבי עולה, וע"ש מה שבנה על יסוד זה

אולם לבד מאי דהתוס' בד"ה ת"ש מפרשי דקושית הש"ס היא משנים אוחזין דלעיל גבי ע"ז ע"ש, הרי גם לפי הבנת הגאון בעל הפלאה דרק בגמר שחיטה נאסרת הבהמה משום ע"ז. א"כ איך קאמר דהסכין נעשה משמשי עכו"ם בשחיטת כל דהוא הלא אז לא חל על השחיטה שם ע"ז, ול"ד לפסק בה גווזא לעכו"ם. דהתם פעל פעולה שלימה של פסיקת גווזא לע"ז מקמי דשחט, ולהכי חל על הסכין שם משמשי עכו"ם מקודם. משא"כ הכא הרי איהו גופיה כתב דע"ז תהיה נחשבת רק בגמר זביחה

ולעד"נ לתרץ קושיתו ממקום שבא להקשות. דלעיל ד"ח ע"ב מקשה בש"ס, הרי הסכין גופיה לא הוי ע"ז רק משמשי ע"ז ובין לר"י ובין לר"ע משמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו. ומשני דפסק בה גווזא לעכו"ם ולפ"ז הרי דעבד בסכין פעולה שלימה לע"ז קודם השחיטה. ולפמש"כ התוס' בב"ק דע"א ע"ב בד"ה כיון, דבשוחט לע"ז נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כו' ע"ש. והכא הרי קודם שחיטת האי פורתא קמא. לא עבד עוד בסכין שום פעולה לע"ז שתהיה נקראת משמשי עכו"ם. ואיך קורא אותה סכין של ע"ז. לאסור את הבהמה על ידה

שם ת"ש המטמא והמדמע והמנסך כו'. הקושיא היא רק ממנסך. דמטמא טהרות של חבירו ודאי הן טמאין אפילו למ"ד אין אדם אוסר דש"ש, וכדאוקמינן בסנהדרין דל"ג ע"ב אהא דטימא את הטהור דאגע ביה שרץ. וכן אמרינן בגיטין דנ"ג ע"א שלא יהא כאו"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו כו' ע"ש, ובע"כ דממנסך הנוגע לאיסור מקשה. ועלה משני דאית ליה שותפות בגוה, דאפילו גבי איסור גופה אם אסרו בדבר ממשי, כגון נתן נבלה או חלב בתבשיל חבירו נאסר, וכל ענין אין אדם אוסר דבר שא"ש הוא בדבר התלוי במחשבה כע"ז, כמש"כ התוס' ביבמות דפ"ג ע"ב ד"ה אין, וע' בס' המכריע חי"ד סי' ח' ובש"ך יו"ד סי' ד' סק"ה ובסמ"ע סי' שפ"ה סק"ד ובחידושי הגרע"א לגיטין דנ"ג וביד המלך פ"ז ה"ו מחובל ומזיק

שם אפילו למ"ד אדם אוסר דשא"ש ה"מ כותי אבל ישראל לצעורי קא מיכוין, ע' בחידושי הרשב"א לב"ק דע"א ע"ב ובמראה הפנים לירושלמי כלאים פ"ז ה"ג ובט"ז יו"ד סי' ד' סק"ד ובנקוה"כ וחידושי הגרע"א שם ובפלתי סק"ג וסק"ד ובבאר יצחק חא"ח סי' כ"ד ובס' אור גדול דף כ"ב ע"ב ובעונג יו"ט סי' ע'

שם הב"ע בישראל מומר. ע' בס' האשכול ח"ג סי' ג' וסי' י"ד וברדב"ז ח"ג סי' תר"ג

שם התיר עצמו למיתה קאמרת אין לך מומר גדול מזה, ע' בת' אחיעזר חי"ד סי' ה'. במשנה אין שוחטין לא לתוך ימים כו'. ע' אור שמח פ"ב הי"ז מה"ש

שם אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים ופירש"י כמו עוגיות לגפנים, והביא עוד גרסא עוגל ע"ש, ועל הגליון הביא גרסת אגן מלשון וישם באגנות אולם בה"ג גריס אוגן. וגרסא זו בלתי מובן פירושה

שם אין שוחטין לגומא כל עיקר אבל עושה גומא בתוך ביתו כו'. בגמרא טרחו ליישב פירושא דרישא וסיפא ביחד, אמנם בתפארת ישראל נדחק ליישב תיבות כל עיקר בלשון המשנה גופה ע'"ש, ולפמש"כ התוס' דאפילו לתוך גומא שאינה נקייה אסור לשחוט, יש לפרש בפשוטו דלא מיבעיא בגומא נקייה, דנראה כמקבל דם לע"ז אלא אפילו בגומא שאינה נקייה אסור, וזהו מאי דקאמר כל עיקר וע' בפמ"ג ר"ס י"ב

אמנם רש"י בפרדס סי' ר"ו פסק כר"ת דדוקא בחפירה של מים צלולים אסור אבל בחפירה שיש בה מים עכורים מותר וכ"כ בשבלי הלקט ה' שחיטה סי' ג' ומסיק שם וז"ל ואסור לשחוט בהמה על פי הגומא עד שירחיק מפי הגומא אפילו טפח שנאמר על הארץ תשפכנו ולא לתוך גומא עכ"ל, ואיני יודע מנא ליה להסמיך דין זה אהאי קרא, הלא במשנה גופה מבואר שהוא רק שלא יחקה את הצדוקים, הרי הוא משום סרך דבחוקותיהם לא תלכו כדמשמע בפירש"י דמשנתנו

שם ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים, ע' בחידושי באר שבע לתמיד רפ"ד

רש"י ד"ה כדידיה דמיא דאילו עולה מכפרת אעשה כו' ע"כ, ע' יומא דל"ו ע"א ובזבחים ד"ז ע"ב תוד"ה עולה

רש"י ד"ה בשוגג. ולא ידע שהוא נאסר בניסוך זה כו', ע' נוב"י מ"ת חח"מ סי' ס"א

רש"י ד"ה ורב נחמן כו' כתנאי דהא ר' יהודא בן בתירא ור' יהודא בן בבא פליגי כצ"ל

תוד"ה כיון, היינו כרב הונא דלעיל כו' ע"כ, ואילה"ק הלא ר"ה בעי מעשה כל דהוא לאסור כדאמר לעיל, די"ל דגם במוקצה בעינן מעשה כדאמרינן בתמורה דכ"ט ע"א אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה כו' מאי מעשה עד שיגזוז ויעבוד בו ע"ש.