אור הישר (חולין) צ

התוס' לעיל ד"ח ע"א בד"ה מותר. וע' שבת דק"ו ע"א תוד"ה חוץ

אך לכאורה יל"ד דשינויא דחיקה הוא בש"ס פסחים לאמר דהתיקון הוא לב"נ מאבמה"ח, דאטו יהבינן להב"נ לאכול משחיטה זו הרי הוא איסור הנאה, ותקרובת עכו"ם מטמאה אפילו באהל, וכל התיקון הוא רק שאם אכל הב"נ אינו נהרג כדפירש"י בפסחים, ולפ"ז עדיפא הו"ל לשנויי דתיקן בשחיטתו לע"ז אצל יצרו, וכדאמרינן בשבת דק"ה ע"ב גבי הקורע בחמתו ע"ש, די"ל דלא דמי תיקון משכך יצרו דחמתו בשעת הכעס לתיקון יצרא דע"ז וצע"ק מסנהדרין דס"ד ע"א ודק"ב ע"ב

וביותר י"ל דמתקן אצל יצרו נופל בדבר שהיה במזיד כמו קורע בחמתו. משא"כ הכא דכל שלש העבירות דשבת וע"ז ושחיטת קדשים בחוץ היו בשוגג. דאל"ה אין מקום לכל החטאות כדתנן ריש כריתות. ובאופן זה לא שייך מתקן אצל יצרו כנלע"ד

תוד"ה הא, ואע"ג דלא חשיב אלוה לאסור התקרובות כו', ע' ברמ"א יו"ד סי' קמ"ה ס"ב ובביאור הגר"א שם סק"ה ובפלתי סי' ד' סק"ה

בא"ד כדאמרינן במדרש י"ב מלאכים מנהיגים את החמה כו'. ע' פדר"א פ"ו ובביאור הרד"ל שם אות מ"ו

בא"ד ומיהו בקונטרס לא פירש כן דמוקי האי קרא דוראית את השמש וגו' בתלושים כו' ע"כ, ע' בס' האשכול ה"ש סי' י"ד

בא"ד וי"ל דציפוי שרי טפי דבטל אגבייהו והוי כנעבד עצמו כו', ע' בביאור הר"ש משאנץ על התו"כ ויקרא נדבה פרשה ב'

תוד"ה רבוצה. אלא נראה דנקט רבוצה לרבותא ע' יד המלך פ"א מה' חמץ ובח"ס חח"מ סי' קל"ב

תוד"ה לפני עכו"ם אין לפרש דוקא לפני עכו"ם כו', ע' מנ"ח מצוה כ"ו סי' א'

תוד"ה חייב, וי"ל כיון דאם זרק הורצה כו', ע' טו"א לחגיגה ד"ט ע"א

ע"ב מחתך בעפר הוא, והנה לפירש"י בכל הסוגיא דסימן אחד דקאמר רב הונא לאו דוקא וה"ה לחצי סימן. א"כ איך משכ"ל כל שוחט לע"ז. הרי בתר שחיטת כל דהוא מחתך בעפר הוא. די"ל כי קא מחייב אההוא פורתא כדאמרינן בב"ק דע"ב ע"א וע"ש דע"א ע"ב תוד"ה איסורי

ואין לדקדק נמי בהא דתנן לקמן דפ"א ע"ב דשוחט לעכו"ם חייב משום או"ב. הרי משום נטילת נשמה לא מחייבינן באו"ב. כדתנן התם דנוחר ומעקר פטור משום או"ב וכפשטות הכתוב אותו ואת בנו לא תשחטו, וכששחט פורתא קמא לעכו"ם אידך מחתך בעפר הוא, ואיך משכ"ל שחיטת עכו"ם בשחיטת או"ב, די"ל דקאמר בגמר זביחה הוא עובדה, ואז באין איסורי דעכו"ם ואו"ב בבת אחת

שם הכא בחטאת העוף עסקינן כו', ע' עונג יו"ט חא"ח סי' מ"ד ובחי"ד סי' סמ"ך

שם ועולא מעשה כל דהוא קאמר, פי' שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה, כדהסבירו התוס' בב"ק דע"א ע"ב ד"ה כיון, וע' בט"ז יו"ד סי' ב' סקי"ד ובעונג יו"ט חי"ד סי' נ"ח נ"ט

שם מאי איריא חטאת לישמעינן זבח, ע' פלתי סי' ס"ב סק"ב ובבאר יצחק חא"ח ר"ס י"ט

שם הב"ע כגון שהיה חצי קנה פגום כו' ע' פר"ח סי' ד' סק"ז

שם אר"פ אי בהמת חבירו כו' מ"ט דידיה מצי אסר דחבריה לא מצי אסר פשיטא מהו דתימא כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמי קמ"ל ע"כ, אולם בדר"נ ורב עמרם ורב יצחק מסקינן בסוגיין. דס"ל באמת דחטאת בהמה כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא, ובתוס' לקמן דמ"א ע"א ד"ה כיון כתבו דר"ה והני אמוראי פליגי אי חטאת נחשבת כשלו מטעם הכפרה ע"ש

ולפ"ז יל"ד מאי קמבע"ל בנדרים דל"ה ע"ב אי כהני הוו שלוחי דידן או דרחמנא ע"ש, הרי לר"ה אינו מועלת הכפרה להחשיבה כשלו אפילו בשעת שחיטה, וכדדייק רש"י לעיל סע"א במש"כ וז"ל וחטאת כי שחטי להם בעלים דבר שאינו שלו הוי דשל גבוה הוי ע"ש, ומכש"כ בשעת הקבלה דמאז מתחלת מצות כהונה דשחיטה בזר כשרה, פשיטא דלא נחשבת של בעלים, ובודאי דלר"ה רק שלוחי דרחמנא נינהו ולא דידן, ולהני אמוראי דלקמן דס"ל דהקרבן נחשב כשלו מטעם הכפרה, והשתא בזריקה שהיא עיקר עבודת הכהנים לכפרתו, בודאי דעכ"פ שלוחי דידן נמי הוו, וע' תוס' קידושין כ"ג ע"ב ויומא י"ט ע"ב

וזה לא שייך למש"כ הראשונים שם ובכ"מ, דלא בעו למיפשט מדברי אמוראים אלא ממשנה וברייתא, דהכא לא אתינן מטעם פשיטותא רק הספק בש"ס לא ימצא מקומו לכל חד כדאית ליה ואדרבה אם ימצאו פשיטות ממשנה או ברייתא, תקשה על אמוראי דהכא לכל חד לפ"מ דס"ל, וצ"ע כעת

שם א"א אוסר דבר שאינו שלו. ע' בה"ג ה' יין נסך וביבמות דפ"ג ע"ב תוד"ה אין ובר"ן ונמו"י לנדרים דל"ו ע"א ובס' האשכול ח"ג סי' נ"ט ובת' בשמים ראש סי' רמ"ג וברמ"א או"ח סי' ש"ט ס"ד ובחידושי הגרע"א שם סי' רנ"ג ס"ב

רש"י ד"ה מחתך אבל הכא דסימן שני לא אשתחיט כלל כו', ע"ל דכ"ט ע"ב תוד"ה כגון ובת' הגרע"א סי' קס"ה

רש"י ד"ה א"א אוסר דשא"ש אפילו בגמר מעשה כו', ע' ב"ק דע"א ע"א תוד"ה בשלמא ובשעה"מ פ"ח ה"א מה' לולב וביד המלך פ"ז ה"ו מה' חובל

תוד"ה אי הכי. משמע דלרבנן אין אדם יכול לאסור. עמש"כ בחידושי לקמן דמ"א ע"א

בא"ד הו"ל למנקט עולה, ע' בחידושי הגרע"א בהשמטות לסי' כ"א ובתשובותיו סי' קס"ה.