אור הישר (חולין) ט

וז"ל והקשה לי מורי רבינו יקר הא עיקר האי קרא דאחרי רבים להטות בסנהדרין הוא וסנהדרין קבועין הן בלשכת הגזית וכן בכל מקום שהם יושבים ודמיא לט' ישראל ואחד עכו"ם עומד ביניהם שאם זרק לתוכו פטור דכתיב וארב לו דמינה ילפינן דכל קבוע כמע"מ דמי ותירץ דאין עושין מעשה בגופן אלא אחר הדיבור הנבדל והנפרש מפיהם והוי כבשר הנמצא דאמרינן ביה כל דפריש מרו"פ עכ"ל. ולפ"ז ניחא דכמו בסנהדרין אין אנו מתחשבין עם קבוצת הגשמיים העומדים במקומם, רק עם דיבורם המופרש מהם, ה"נ אף דהשוחט על עמדו יעמוד, אולם אין אנו דנין רק על פעולות שחיטתו היוצא ממנו ובכלל פעולות השחיטות דיינינן דרוב המצויין אצלן מומחין הן. וממילא גם שחיטתו בכלל וע' בחי' הריטב"א בסוגיין וברי"ט אלגזי לבכורות דכ"ד ע"א ובמש"כ בחידושי לקמן ד"י ודי"א ודי"ב

והנה בחידושי הריטב"א בסוגיין הק' וכי רוב מצויין א"ש מומחין הן מאי הוה, הא איכא חזקת בהמה שהיא בחזקת איסור וא"כ סמוך מיעוט דשאין יודעין הלכות שחיטה לחזקה זו והו"ל כפלגא ופלגא וע"ש מה שתירץ הוא ובפמ"ג סי' א' סק"ד ובת' מהר"י מינץ סי' י"ד

ולכאורה כל קושיתם היא אליבא דר"מ דאיהו ס"ל הכי בקידושין ד"פ ע"א אבל רבנן פליגי עליה שם וס"ל מיעוטא כמאן דליתא דמי רובא וחזקה רובא עדיף. ועמש"כ הריטב"א גופיה בחידושיו ליבמות ר"פ בתרא ובביאור הגר"א סי' א' סק"ד ובמש"כ בחידושי על שיטת רבינו חיים לקמן די"א ע"א בתוד"ה מנא

ואפילו לר"מ ג"כ יש לחלק דכל האי כללא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה קאי על הספק בפעולת השחיטה שמא לא נשחט הרוב כדפירש"י וכדומה, וכיון דהספק נפל בשחיטתה, אז אין לנו במה להוציאה מחזקתה הקדומה של איסור אבמה"ח לשיטת רש"י או מחזקת אינה זבוחה לדברי התוס' לקמן דל"ז ע"א ובביצה דכ"ה ע"א ובכ"מ, ואע"ג דשור שחוט לפניך מ"מ כיון דבפעולת השחיטה נפל הספק בע"כ נשארת בחזקת שאינה שחוטה והויא כמתה סתם

משא"כ אם פעולת השחיטה נעשתה כראוי. בשחיטת רוב סימנין ובכל הדברים כשחיטה גמורה, ואז הרי נפלו חזקת איסור אבמה"ח וחזקת אינה זבוחה דהא זבוחה לפניך. והספק הוא רק על השוחט. אם היה מומחה בזה אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואחרי דנקטו להאי כללא דרו"מ א"ש מומחין הן. שוחטין אף לכתחלה כדכתבו התוס'. כיון דאין הספק במעשה השחיטה רק בשוחט, אזלינן ביה בתר רובו כנלע"ד לולא דברי הראשונים ז"ל

שם לדבריו דאביי קאמר כו'. עמש"כ בחידושי לקמן דט"ו ע"ב

רש"י ד"ה חוץ. ודוקא אוכל לתיאבון אבל להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה לא כו'. ע' באר יצחק חי"ד סי' א' ובנחל יצחק סי' ל"א ענף ב'

. תוד"ה בודק, דלא שביק היתירא ואכל איסורא כו', ע' בת' פני יהושע ח"א חי"ד סי' י"ד וסי' ט"ז

בא"ד אבל כותי כו' דאי ישראל יוצא ונכנס לא בעי בדיקת סכין כו' ע"כ, וכ"כ בס' האשכול ח"ג סי' מ"ט גם בשם ר"ח, דנכנס ויוצא מהני בגוי, וע' בש"ך סי' ב' סקכ"ד

בא"ד ותימא דאמאי לא מהני נמי במומר יצא ונכנס כמו בכותי כו', ע"ל ד"ד ע"ב ובמש"כ בחידושי שם

בא"ד וי"ל דישראל מומר לא מירתת כו' ע"כ, ובס' האשכול ח"ג ס"ס כ"ו הביא תירוץ זה בשם חכמי צרפת. וע' בביאור הגר"א סי' ב' סק"ד ובפר"ח שם סקכ"ו ובפלתי סק"ג וסק"ז ובת' הגרע"א סי' ס"ט

בא"ד ואילה"ק דאמאי צריך לכתחלה לבדוק הסכין במומר כו' יניחנו לשחוט ואחרי כן יבדוק הסכין כו' וי"ל דחיישינן דלמא משתלי ואכיל כו' ע"כ, והנה אמימרא דרבא מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו, כ' הפ"י וז"ל אע"ג דמדינא דגמ' אפילו כשר שבכשרים השוחט היה צריך להראות סכינו לחכם מ"מ השוחט בעצמו היה נאמן בכך לומר שכבר הראה סכינו לחכם משום דעיקר התקנה לא היה אלא משום כבודו של חכם משא"כ במומר בכל ענין אינו נאמן על כך עכ"ל. משמע מדבריו דעיקר החסרון במומר הוא העדר הנאמנות אם הראה סכינו לחכם, ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' שלפנינו. שהקשו אמאי צריך לכתחלה לבדוק הסכין במומר. והוצרכו לתרץ משום דחיישינן דלמא משתלי ואכיל, הרי אפילו ישראל כשר צריך להראות סכינו לחכם. ורק משום דמיהמן שכבר הראה, משא"כ במומר דאין לו נאמנות כמש"כ הפ"י

ובע"כ דזה לא ניתן להאמר כלל, דרק לפי הס"ד לקמן ד"י ע"ב היה צריך להראות סכינו לחכם על כל שחיטת בהמה, אמנם במסקנא אמרינן התם עד אחד נאמן באיסורין. ופירש"י דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך ושחט את בן הבקר ואכלי כהנים על ידו ע"ש. והשתא איך נפרנס הא דעכ"פ מפני כבודו של חכם צריך להראות לו סכינו. ולדעת הרמב"ם בפ"א הכ"ו מה' שחיטה צריך להראות לחכם כדי שלא יסמוך השוחט על עצמו ותהיה השחיטה כהפקר, בע"כ דגם מדינא דגמרא צריך להראות לחכם בתחלת התמנותו לשוחט להחזיק שחיטתו בכשרות או להביא הסכין לפני החכם לפרקים. או כשהחכם יזדמן לו בשעת השחיטה, אמנם מה ענין זה למומר אוכל נבלות לתיאבון דאסור לאכול אף כזית בשר משחיטתו. עד שבודק סכין ונותן לו, אפילו אם ידוע לנו המומר למומחה ומוחזק לאומן. וזהו עיקר חידוש ה דרבא

תוד"ה ואם, ואע"ג דאיכא ברייתא לקמן דסבר דרוב מא"ש מ"ה כו', ע' בש"ך סי' א' סק"ה ובחידושי הגרע"א שם ובת' אבקת רוכל סי' ר"ח

תוד"ה דליתיה. תימה דמשמע הא איתא קמן כו'. ע' בש"ך סי' א' סקט"ו ובחידושי הגרע"א שם. וע' בת' הריב"ש סי' תצ"ח.