אור הישר (חולין) ח

להתכבד, כדאמרינן לקמן ד"ק ע"א וע' זבחים דע"ג ע"ב תוד"ה אלא, ויי"נ אוסר בכל שהוא כדתנן בע"ז דע"ג ע"א, כן נבלה מותרת בהנאה מדאורייתא כדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. ויי"נ אסור בהנאה כדתנן בע"ז דכ"ט ע"ב ורש"י כתב שם וז"ל דטעמא דאסור בהנאה משום דדלמא נסכיה הוא וע"ש תוד"ה יין, הלא חזינן דעצם איסור הנאה הוא ג"כ על החשש דדילמא נסכיה, ולא דוקא היכא דידעינן שניסך, ובע"כ דבשעה שגזרו על יינן היו העכו"ם אדוקים כ"כ בע"ז. עד שמצאו שיש להם חזקת הגוף בתכונתם לנסך, ונוסף על חזקה זו שכל האנושי המאוגד עם רצונו להוציאו לפעולות, ומשו"ה החמירו בזה יותר משל תורה כנ"ל, ולפ"ז דמיון הש"ס מנבלה ליי"נ היה במכש"כ, דאם בחומרא דיי"נ התירו לכתחלה ביוצא ונכנס, מכש"כ בנבלה דלא חמיר איסורא כ"כ כיי"נ, והשתא הקשו התוס' שפיר ג"כ במכש"כ דאם ביי"נ התירו בנכרי שנמצא בצד הבור אם אין לו מלוה עליו. מכש"כ בבא ומצאו ששחט דהיה להם להתיר, ולחלק דהתם לא ראינו שנגע משא"כ הכא שור שחוט לפניך ג"כ לא שייך. דהא עצם איסורא דיי"נ הוא אפילו רק דילמא נסכיה כנ"ל. א"כ דומה לנו ספק זה דנסך לאיסור ודאי דעלמא כנלע"ד. וע' נוב"י קמא חי"ד סי' ג'

ע"ב בודק סכין ונותן לו כו' ע' יו"ד סי' קי"ט ס"ח ובביאור הגר"א שם סקכ"ב ובפר"ח סי' ב' סק"ה וסקכ"ב ובברכי יוסף שם סק"ד

שם אבל לא בדק ונתן לו לא ישחוט כו', סי' י"ח סק"ה

שם בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה כו' ע' בט"ז סי' א' סק"ה ובמש"כ בחידושי לקמן ד"ט ע"א במדרגת ידיעתו בה' שחיטה, וע' בבשמים ראש וכסא דהרסנא סי' רצ"ט ובת' חו"י סי' קע"ח

שם ואם שחט בודקין אותו כו', ע' ס' חסידים סי' תרמ"ב ובט"ז סי' א' סק"ג ובת' פני יהושע ח"ב חי"ד סי' ל"א

שם דליתיה לקמן דליבדקיה, ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' ל"ז ובביאור הגר"א לאו"ח סי תל"ז סק"ג ובפר"ח סי' א' סק"ו

שם בד"א ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים כו'. וכה"ג אמרינן לקמן ד"ט ע"א לא צריכא ששחט לפנינו ב' וג' פעמים ישחט שפיר כו'. ונראה דנקט ב' לרבי דס"ל ביבמות דס"ד דבתרי זימני הוי חזקה וג' לרשב"ג ע"ש, כמש"כ התוס' כה"ג בשבת ד"ס ע"ב ובנדה דל"ז ע"ב אהא דלקמן דקל"ב גבי כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות. ולא ידענא אמאי הביאו מהא דהתם ודלגו אדהכא ודלקמן ד"ט המוקדם במכילתין. כן צ"ע מדוע שינה רש"י לשונו דבד"ה ואע"פ שאין מוחזקין פי' שלא שחטו לפנינו ג' פעמים. ובד"ה מוחזקים כ' שראינו ששחטו כמה פעמים. וכן יל"ד נמי בלשון הרמב"ם פ"ד ה"ב מה' שחיטה שכ' ואפילו שחט בפנינו ארבע וחמש פעמים שחיטה כשרה כו' ע"ש הרי חזקת שו"ב היא בג' פעמים מדינא דגמ' ופירש"י כנ"ל, וכ"כ הרמ"א ע' פלתי בסי' א' ס"א, וחשבון ד' וה' פעמים בשחיטה מאי עבידתיה, ואי משום רבותא דבלתי נאמנות היה לו לאמר בלשון כמה פעמים כדפירש"י. ואז היה רבותא יותר אבל עתה הניח מקום לדייק דביותר מחמש שחיטתו מותרת והדיוק בדברי הרמב"ם קשה יותר. לפ"מ דהוא סובב הולך שם ע"ד רב יהודא לקמן ד"ט ע"א דכל טבח שא"י ה"ש אסור לאכול משחיטתו ובש"ס שם פריך מאי קמ"ל כו' ומשני לא צריכא ששחט לפנינו ב' וג' פעמים כו' ע"ש ובכ"ז מצא הרמב"ם מקום לשנות מב' וג' על ארבע וחמש וצ"ע

שם כולהו כרבה בר עולא לא אמרי כו' חולין שנעשו על טה"ק לאו כק"ד, והנה זהו פסק הרמב"ם בפי"א ה"ט מאבות הטומאות. והראב"ד השיג עליו וכ' שאחז בפסק זה דברי יחיד הוא ר"נ לקמן דל"ה, וע"ש בכ"מ שהאריך בזה ולא הביא לסוגיא דהכא. דאמרינן כולהו כרבה ב"ע לא אמרי כו' הרי דאביי ורבא ורב אשי ורבינא דבתראי נינהו כולהו ס"ל דלאו כק"ד, והר"ש ספ"ב דטהרות כתב דת"ק ור"א בר' צדוק במשנה שם תרווייהו ס"ל דלאו כקדש דמי ע"ש וע' בירושלמי ברכות פ"ח ה"ג ובבכורים פ"ב ה"א

ולכאורה היה מקום להקשות ע"ד הרמב"ם, דבפי"ג ה"א מאה"ט פסק דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת ובפי"ג ה"ב מה' פרה אדומה ביאר הוא גופיה מקורו בזה מדתנן בחגיגה די"ח ע"ב יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טה"ק כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת ע"ש ואילו בחגיגה ד"כ ע"א דייקינן מדקתני מדרס לחטאת לחטאת אין לקדש לא אלמא קסבר חולין שנעשו על טה"ק כק"ד, והשתא להרמב"ם דס"ל לאו כק"ד יהיה כמזכה שטרא לבי תרי אך ז"א דכבר ביאר דעתו בפיה"מ בחגיגה שם וכ' דמשנה דיוחנן בן גודגדא דמשמע דחולין עטה"ק כק"ד היא רק משנה ראשונה אבל משנה אחרונה סוף נדה ס"ל דלאו כק"ד בכל הדברים אלא במקצתן ע"ש ובזה נשמר דלא יהיו דבריו סותרים זא"ז כנ"ל

ועפ"ז בלתי מובן משה"ק בטו"א ספ"ב דחגיגה אסוגיא דידן הרי מה בכך דס"ל להנך אמוראי דסוגיין דחולין שנעשו עטה"ק לכק"ד, הלא סתם משנה דחגיגה פליג וס"ל כק"ד ואמאי לא נוקי סתמא דריש חולין כסתמא דחגיגה וע"ש מה שתירץ, דלפ"מ שהניח הרמב"ם בפיה"מ שם דזהו רק למשנה ראשונה אבל משנה אחרונה בנדה פליגי וס"ל דלאו כק"ד, ולפ"ז מוכרע יותר לכל הני אמוראי דבסוגיין. להעמיד משנתנו כמשנה אחרונה דהיא עיקר וכ"כ הכ"מ בפי"א ה"ט מאה"ט דהכרעת פסק הרמב"ם גופיה דלכק"ד, הוא משום דדבר פשוט הוא דהלכה כמשנה אחרונה ע"ש ועמש"כ בחידושי לעיל ד"ב ע"ב

שם כולהו כרבינ אלא אמרי כו', ע' ראב"ן סי' ר"ה ובס' האשכול ח"ג סי' ב' ובנחל אשכול שם ובפלתי סי' ב' סק"ג

שם רוב מצויין א"ש מומחין הן. והק' בשטמ"ק לכתובות דט"ו ע"א ד"ה הולכין, ליהוי ההוא רוב מחצה ע"מ שהרי כשמביאין הבהמה בביתו של שוחט הוא קבוע ע"ש ולעד"נ עפמש"כ המרדכי לקמן די"א