אור הישר (חולין) י

תוד"ה חולין, האי טעמא הו"מ למימר נמי ללישנא קמא, ע' נוב"י קמא חי"ד סי' ד'

תוד"ה רוב, אבל אין לפרש דדיעבד הוא דהויא שחיטתו כשרה כו'. ע' בביאור הגר"א סי' א' סק"ה

תוד'"ה קסבר, ושחיטתן פסולה כמו של עכו"ם מוזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי עכו"ם ע"כ, והרא"ש דס"ל כהתוס' הביא דעת הרמב"ם דמקורו הוא מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור

והנה מאי דלא נהירא להו להתוס' והרא"ש טעם הרמב"ם. ביאר הרא"ש גופיה במש"כ וז"ל ואינם דברים של טעם שהתורה הזהירה כשיקרא לך שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו עכ"ל ר"ל משא"כ אם העכו"ם שחט בפני ישראל בסכין יפה, ואפילו היה העכו"ם קטן שאין אתה יכול לדון על מחשבתו לע"ז, כדביאר הרמב"ם דעתו בפ"ד הי"א מה' שחיטה מנלן דגם בכה"ג הוי שחיטתו של עכו"ם נבלה, זהו כוונת הרא"ש ז"ל. אכן מדוע נאיד הרמב"ם למעט שחיטת עכו"ם מפשטות הכתוב וזבחת דקאי על ישראל. וי"ל דדייק ממשנה גופה דלקמן דל"א ע"א דקתני נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, ולכאורה יש מעלה לשחיטה שלא מכח אדם אם שחטה כדרכה יותר משחיטת עכו"ם דבשחיטת עכו"ם אע"פ שבאה מכח אדם. מ"מ אפ"ל דשחט בסכין פגומה או היתה מחשבתו לע"ז, ובזה איכא איסור הנאה נמי כדאמרינן לקמן די"ג ע"א. משא"כ בשחיטה דלאו מכח אדם ששחטה כדרכה, והשתא אם איתא כמש"כ התוס' והרא"ש דהאי וזבחת אתא למעוטי שחיטת עכו"ם א"כ מנלן למעט מהאי קרא שחיטה דלאו מכח אדם דלמא דוקא אשחיטת עכו"ם קפיד קרא משום דמחשבתו לע"ז, ואפילו כשהיה קטן דלא חשב לע"ז אולי שחיט בסכין פגומה, משא"כ במשנה שם דאיירי ששחטה כדרכה רק שלא היה מכח אדם מנלן לפסול השחיטה גם בכה"ג מקרא דוזבחת, ולאמר דכיון דגלי קרא דוזבחת לאסור שחיטה דלאו מכח אדם ממילא גם שחיטת עכו"ם בכלל, זה ודאי לא ניתן להאמר. דשחיטת עכו"ם עכ"פ מכח אדם באה, לכן הניח הרמב''ם פשטות המשנה על מקומה וקבע דין שחיטה שלא מכח אדם לפסול מקרא דוזבחת כמש"כ בפ"ב הי"ב מה' שחיטה ושחיטת עכו"ם לפסול למד מקרא דואכלת מזבחו ודייק מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור

ויש לדייק נמי בלשון הרמב"ם כיון דבעי רק להוכיח דין איסור שחיטת עכו"ם מאזהרה דואכלת מזבחו, מדוע פתח ברישא דקרא דוקרא לך לכן אפ"ל דהוא ע"פ הנחתו שם בדין זה במש"כ וז"ל אע"פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו היה קטן שחיטתו נבלה כו' שנאמר וקרא לך ר"ל ובעיניך תראה שהשחיטה היתה כדין. ומכש"כ אם השחיטה לא היתה בפניו, ובזה הבליע הרמב"ם בלשונו לתרץ קושית הרא"ש שהק' דלמא אתא קרא להזהיר שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו כנ"ל דא"כ וקרא לך ל"ל, דאין לומר דוקרא לך קאי על ההזמנה לאכילה, דפשיטא דאם לא יזמינו לא יבא לסעוד אצלו שלא ברשות הבעלים, ולהכי הבין הרמב"ם דהאי וקרא לך, קאי שיקרא אותו לראות ששחט כדין. ואפ"ה הזהירה תורה שלא יאכל מזבחו, כנלע"ד בהבנת ם הרמב"ם ז"ל

עי"ל דהנה בתוספתא ריש מכילתין תניא וזבחת ואכלת לא שזבח הגוי ולא שזבח הקוף ולא שנזבח מאליה ע"ש ועפ"ז י"ל דהתוס' והרא"ש נקטו דרשת התוספתא כפשוטה, דמהאי קרא דוזבחת ממועטין זביחה מאליה כגון דנפלה סכין ושחטה וזביחת הגוי, וזביחה דלאו מכח אדם והרמב"ם ס"ל דהאי וזבחת הוא עד שיהיה הזובח אדם כמש"כ בפ"ב הי"ב מה' שחיטה, וממועטים ממילא זביחת הקוף ושנזבח מאליה, אבל זביחת הגוי לא נתמעטה עמהם, דעכ"פ כח אדם הוא, ולכן ס"ל הדרשה זו למעט גוי אסמכתא בעלמא היא כמש"כ הכ"מ ספ"ב מאבות הטומאות. ומשו"ה הוכרח להביא לזה מקור מפסוק אחר כנ"ל. וע' בס' האשכול ח"ג סי' ב'

אמנם מה שיש לדקדק על שניהם הוא. עפ"מ דתניא בברייתא דר' ישמעאל דשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, וחד מינייהו דבר הלמד מענינו, והשתא נחזי אנן הלא קרא דוזבחת כתוב בפרשת ובנית שם מזבח וגו' אבנים שלמות תבנה והעלית עליו עולות וגו' וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' דברים כ"ז. ואהאי קרא אמרינן בחגיגה ד"ד ע"ב רב הונא כי מטי להאי קרא בכי וזבחת שלמים ואכלת שם עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו דכתיב ל"ל רוב זבחיכם וגו' הרי דאיירי האי קרא בקרבנות. ובקדשים ודאי ממועטת שחיטה דלאו מכח אדם. דאפילו מתעסק בקדשים גבי ישראל. נפק"ל לפסול מקרא דלרצונכם תזבחהו לדעתכם זבוחו לקמן די"ג ע"א אבל מה מקום למעט מקראי דקרבנות המזבח, שחיטת עכו"ם גבי חולין

וכן קרא דואכלת מזבחו, שמות ל"ד, הוא בפרשת ע"ז, ובהאי קרא גופיה כתוב וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו. וזביחה לע"ז אסורה גם בהנאה כדאמרינן לקמן די"ג ע"א ועצם קרא דוקרא לך הבינו חז"ל בע"ז ד"ח ע"א אע"פ שלא אכל רק על ההזמנה מעלה הכתוב כאילו אכל מזבחי מתים ע"ש, ומה ענין זה לסתם זביחה של עכו"ם וצ"ע כעת, וע' בשו"ע ומפרשים ר"ס ב' ובפר"ח שם ובנוב"י מ"ת חא"ח סי' א'

תוד"ה מ"ט, וי"ל דהכי פריך דקמייתא איבעי ליה לאוקמי כשמעתיה, ע' בביאור הגר"א סי' ב' סקי"ז ובת' הגרע"א סי' קס"ג

דף ד' ע"א קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו כו' ע' כו"פ קונטרס הספקות סעיף ט'

שם ודילמא סימנא הוה יהיב ליה בגויה, ע' באר יצחק חאה"ע סי' וא"ו ענף י"ב

שם מצת כותי מותרת כו' ע' בת' רדב"ז ח"ב סי' תשצ"ו.